אז הוא התחיל איתה...

ממש.

במילים של 'הרי מלחכתילה רציתי רק אותך.. כל השאר היה סתם..'

ולא אכחיש שזה חלחל והכאיב קצת...

5 חודשים מהחיים שלי בזבזתי על הזבל הזה, כדי שבמילים האלה.. הוא יתחיל איתה.

והיא הלכה לעבוד.. ושתיהן עובדות..

ואני ברגע האחרון, החלטתי שלא אחזור לעבודה..

למרות שכבר כל כך פינטזתי על זה...

בחיים לא חשבתי שאהיה מסוגלת לאהוב עבודה כמו שאהבתי את העבודה הזאת,

באמת באמת באמת ניהניתי ממנה,

אהבתי לבוא לשם ולעבוד, ורוב הימים הייתי רק מחכה למשמרות.

באמת באמת באמת אהתבי את העבודה... לא סתם נשארתי בשביל הכסף וכל יומיים איימתי שאעזוב..

באמת באמת באמת אהבתי אותה וניהניתי מכל רגע.

ומעולם לא באמת רציתי לעזוב, פשוט לא ראיתי פיתרון אחר למצב המגעיל שבו הייתי..

כל כך לא רציתי לעזוב.

ובאמת שהדבר הכי כואב באותה התקופה היה לעזוב את העבודה.. ולא שומדבר אחר.

ועכשיו?

הוא סומך עליי.. הוא זה שהעלה לי את הרעיון הזה לראש, הוא אמר לי :'תחזרי לעבוד, מה הבעיה? את מספיק חזקה להתמודד, ולמדת מהטעויות של עצמך, את תסתדרי מצויין! את צריכה לחזור לעבוד שם.. זאת עבודה טובה, ונוחה לך ואהבת אותה נורא, אז תחזרי'

ואני התחלתי לפנטז..

התחלתי לחלום איך אני חוזרת ואיך אני מתמודדת עם המצב הלא נעים וזה עובר ואני שוב חוזרת ליהיות מאושרת ומחוייכת בעבודה הכיפית הזו...

אבל לא.

הוא התחיל איתה.

וכבר יום אחריי, נסעתי באוטובוס, והמחשבות שלי התגלגלו לזה..

ולא.

התחרטתי.

אני לא יכולה לחזור לעבוד. לא מסוגלת.

לא אצליח בחיים להתמודד עם האי-נעימות והמתח המגעיל שיהיה באוויר..

וגם.. כשהיא סיפרה לי על השיחה שלהם, נגעלתי כל כך..

בהתחלה הייתי בטוחה שזאת קנאה.. אבל כמה שיותר שקעתי בזה הבנתי שזה הרבה יותר גרוע,

זאת שנאה וסלידה וגועל בלתי מתואר,

התכווצתי במקום שלי כאילו אני שומעת צליל מחריש אוזניים, או רואה משהו מגעיל במיוחד.

אני נגעלת מלחשוב עליו.. ועל הגלידה.. ועל הכול.

נגעלת..

אני כל כך התאמצתי להתרחק.. ועד שהחיים שלי התחילו להסתדר לטובה באמת,

הכול חזר למקומותיו והרגשתי שזאת תקופה מאושרת.. אני לא רוצה ששומדבר יחזיר אותי לביצה המגעילה הזאת.

וזה מרחיק אותי..

הוא.. היא.. המקום הזה... כל דבר שקשור אליו פשוט מרחיק אותי.

ואז הן העלו תמונה...

ובאותו הרגע? באמת קינאתי. 

קינאתי בזה שהן יכולות לחזור לעבודה הזאת וליהנות, ולהריץ בדיחות כמו שתמיד היינו עושות..

ואני? צריכה לבלוע רוק ולהמשיך הלאה, לחכות עוד שבוע-שבועיים.. כדי שהשבתות שלי יתפנו ואוכל למצוא עבודה נורמלית.

אני צריכה להתפלל שאמצא עבודה, ולהתפלל שאם כבר אמצא שתיהיה טובה ונוחה, ולהתפלל שאם היא כבר תיהיה טובה ונוחה אני גם איהנה ממנה כמו שניהניתי עם זאת...

ואני אוכלת ת'לב.

לפני כמה ימים סידרתי ת'ארון...

ישלי 4 חולצות אדומות.

4 חולצות אדומות שאין לי מושג מה לעשות איתן.

4 חולצות אדומות שכל כך הייתי רוצה ללבוש גם..

אבל לא.

אני יושבת ומסתכלת על תמונה בפייסבוק.

אוכלת ת'צמי.

נגעלת מעצמי.. וכמה שלא נעים לי לומר אפילו קצת מהן.. כי הן שם.. והן איתו.. והוא נשם עליהן.

איכס.

אני לא רוצה לחזור לזה עוד פעם..

לא רוצה להישאב לביצה הדוחה הזאת מחדש.

עד שיצאתי מזה.. עד שהשתחררתי מהתקופה הנוראית הזאת.. 

עד שהמשכתי הלאה...

אני לא רוצה לחזור לזה.

והחלק הגרוע באמת? זה שאני לא סומכת על אף אחד מהאנשים שקרובים לי.

לא מאמינה להם אף פעם ולא סומכת על שומדבר שהם אומרים או עושים...

אף פעם לא שמתי לב שאני עד כדי כך כזאת.. אבל באמת שאני לא סומכת על אף אחד. אף אחד.

משום מה הרבה יותר קל לי לסמוך על אנשים שאני לא מכירה מאשר על האנשים הכי הכי הכי הכי הכי קרובים אליי.

אז אני נגעלת...

מפחדת שזה ירחיק אותי ממנה בטירוף עכשיו.

מפחדת שלא אהיה מסוגלת לדבר איתהו לשמוע אותה.. ואפילו סתם ליהיות בסביבתה...

הרי זה קרה לי אלף פעם!

אלף פעם התרחקתי מאנשים שמשהו שקשור אליהם הפריע לי..

מה הסיכוי שזה לא יקרה עוד פעם?

ואני לא רוצה שזה יקרה..

היא באמת חברה טובה כל כך...

ואני אוהבת אותה נורא...

אבל אני כל כך נגעלת..

נגעלת מהפלאפון שלה אפילו.. סתם כי אני יודעת שהוא צץ שם.

איכס.

אוף.

וזה גורם לי להרגיש בודדה,

אני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד ואין לי את מי לשתף..

אין מי שיקשיב לי.. שיהיה אובייקטיבי. 

ולמרות הכול...

אני כל כך מאושרת..

וכל כך טוב לי..

וישלי חבר שאוהב, שמביא לי תכשיטים ומתנות ופרחים וסוכריות בצורת לב! שדואג ועוזר ותומך..

ואני כל כך מאושרת לידו..

ובגלל זה..?

אני מרגישה כל כך כל כך כל כך קטנה כשאני כותבת את כל הפוסט הזה..

אבל אני פשוט לא יודעת איך מתנערים מזה...

ואני כל כך מצטערת.. אני סתם ילדה קטנה ומושפלת כרגע.. אל תזכרו לי את זה בבקשה...