טוב אז חזרתי.
ואיך לסכם?

היה מהמם.
היה כיף!
היה עצום!
התחרות הייתה מדהימה,
וגם ווגאס עצמה הייתה בהחלט עוצרת נשימה.
לצערי לא ניהניתי כמו שהייתי רוצה..
לא כמו שהייתי יכולה גם..
אבל אני לא נותנת לזהל פגוע בי.
זאת בהחלט הייתה וואחד חוויה לקראת סיכום הריקודים והנעורים אוליי אפילו,
ואני בטוח אגיע לווגאס עוד לפחות פעם אחת בחיים שלי, ככה ש.. יהיה מעולה :)
כמה תמונות וחוויות:

;)

ממש גברת פרזידנט :P

הגמר של התחרות!

ותכלס?
התגעגעתי לישראל.
נכון לעכשיו? אני אוהבת את ישראל יותר מאת אמריקה.
והמקדונלדס פה? הרבה הרבה יותר טוב.
ובעיקר.. התגעגעתי לדותי..
שאגב חגגנו שנתיים ב-22/8
ואני כל כך התגעגעתי..
והשנתיים שלי איתו פשוט הכי חשובות שהיו לי אי פעם.
אני אוהבת אותו כל כך חזק,
כל כך אוהבת שלרגע לא באלי להפסיק לאהוב..
הוא כל כך חשוב.. ויקר...
ואיזה כיף זה כשהוא מחבק אותי חזק ולא עוזב... במיוחד אם אני כועסת..
אבל זאת הבעיה.
שאני כועסת...
וזה קצת מרגיש לי שונה.
שונה לא מקודם.. אלא מההתחלה עצמה...
והאמת שזה הגיוני שזה יהיה שונה..
אבל זה רע יותר... וכואב יותר..
וזה ממש חשוב.
ובמילא קשה לי.. מאוד.
הוא לומד בבקרים,
ואני עובדת בערבים,
ואין לנו רגע..
ויותר גרוע שתכף אני מתגייסת...
הרשו לי לציין שהוא טס לשבועיים קודם..
ואז אני מתגייסת.
וקשה לי עם זה. מאוד.
קשה לי עם המרחק..
הוא חסר לי..
אני מתגעגעת..
באלי לבלות איתו כל רגע ורגע.
ולא בהכרח סתם בלשבת בבית (למרות שזאת בהחלט אופציה מעולה לאור המצב)
באלי לבלות ולעשות וליהנות...
אבל קשה להסביר..
כי הוא בי''ב...
ואני קצת מרגישה שהחיים שלי הלכו לאיבוד קצת..
אבל אין כזה עם מי לדבר..
אז זה במילא לא כזה חשוב כי אף אחד לא באמת מקשיב לי...
והלכתי לבקר בבצפר ביום הראשון ללימודים..
ועכשיו? זה הרגע שבו ניהיה לי עצוב..
עכשיו הרגשתי את העקיצה בלב..
בסופו של דבר היום הראשון ללימודים היה היום השני הכי חשוב בשנה אחריי היום האחרון..
והיה קצת מבאס לבוא, ולהרגיש לא שייכת. בכלל.
ואני מתה כבר להתגייס.
נחתי מספיק,
החופש נגמר גם בשבילי.
נמאס לי לעבוד,
נמאס לי לחכות שהמציאות תעגון שאולה..
כל החברים הקרובים שלי התגייסו או הלכו לשנת שירות,
והחבר שלי לומד.
ואני לבד קצת..
ובודדה נורא.
ואין לי לאן ללכת ויותר גרוע זה שאין לי עם מי...
אני שונאת לשבת בבית,
אבל אין לי מהל עשות בחוץ...
לרקוד כבר סיימתי ולא רואה טעם להמשיך.. וגם אין כזה חשק..
ומייאש לעבוד סתם..
אפילו המחשבה שזה כסף חשוב, לבזבוזים ויציאות,
כבר פשוט לא קיימת
כי זה סתם כסף.
הרי במילא אני לא עושה כלום.
אז הייתי אמורה להתגייס באוקטובר..
ובסוף זה נדחה לנובמבר..
אז ישלי עוד חודשיים של כלום מלפניי.
יש :\
בכל אופן..
אז חזרתי.
ושיהיה בהצלחה בהמשך.
