אני לא מבינה מה הבעיה של אנשים מסויימים עם גשם...

גשם זה כיף.

אלה בשורות טובות, זה משהו חדש, משהו נוסף... טרי.

ריח של גשם זה הריח הכי טוב ביקום אני חושבת, 

זה ריח של התחלה חדשה,

של הרגשה חדשה,

של משהו טרי.. משהו מתבשל,

משהו כמעט כמעט בשל,

משהו כל כך טוב...

גשם זה כיף.

עוד נהימונת קטנה ויהיה טוב.

באמת.

כמו בשיר.

הטוב הזה שכולם מדברים עליו,

הוא יגיע.

באמת.

זה כמו שהחתול שלי עושה כשהוא לא רוצה שייגעו לו בכדור,

או החתולה שלי כשהחתול מעצבן אותה,

או זאב כשהוא עומד לתקוף,

או האריה של מטרו גולדוין מאייר לפני תחילת הסרטים המצויירים האהובים עלינו,

או ילד קטן מתעצבן וכולם צוחקים עליו אז הוא מנסה להדגיש את זה,

או כשמשהו ממש מעצבן אותנו ואנחנו מתיישבים באנחת ייאוש ועצבים בו זמנית,

או אחריי שאנחנו ממש צועקים ויוצאים על מישהו אנחנו חייבים לצעוק אוף ככה,

או פשוט כשאוף,

או כשאחריי יום ארוך ומעייף אנחנו סוף סוף מגיעים למיטה הרכה והנעימה והאוהבת,

או כשההורים ממש אבל ממש לא מבינים,

או כששוב מספרים לי שאני צריכה ללמוד למרות שאני יודעת,

או כשלא עונים לכם לטלפון מיליון פעמים דווקא כשאתם הכי צריכים,

או כשאתם סופר צריכים חיבוק ואין מי שייתן,

או כשאתם לא מצליחים משהו סופר חשוב שאתם נורא רוצים להצליח...

נו...

אתם יודעים..

הנהמה הזאת.. נו... אתם לא יודעים?

טוב אז תחברו את כל הצלילים האלה ביחד ויצא מה שיוצא לי עכשיו.

נמאס לי לנהום כבר..

כאילו אני איזו חיה. 

אוףףףףףףף.

*שימו לב למודגש.. אתם רואים? אפילו עכשיו.

זו סוגשל נהימת עייפות-ייאוש-כאב-הצלחה-אגירת כוחות כזו...

אוף.

למה אי אפשר להעביר קולות בכתיבה?

לא משנה...

תדמיינו משהו.