מה שיהיה יהיה.

אני יודעת.

השאלה היא אם לשבת ולחכות שמשהו יקרה ושהדברים יתנהלו איך שהם צריכים..

או לעשות משהו ולראות לאן זה יוביל אותי..

כי כרגע אני ממש אבודה בעניין הזה.

סתמו ת'פה.

אתם חוזרים כל סופ''ש או שניים,

ומסתובבים פה עם הפרצופים המתנשאים שלכם,

מדברים ומתנהגים כאילו החיים הזרחיים שלי.. זה כל כך לא לרמה שלכם,

אתם יודעים להגיד לי 'נו תצאי, תבלי, תהני... תנצלי את הזמן שנשאר לך עד הגיוס'

ועם מי?

עם מי אני אעשה את זה?

עם החבירם הדמיוניים שלי?

אתם רק טובים בלדבר,

לספר,

להבטיח..

שבעוד שבועיים? כשתחזרו? אנחנו בטוח ניפגש.

וכשאתם חוזרים? אז זה מזל שאתם מתקשרים,

וגם... דואגים לעשות לי הרגשה שאני צריכה להודות לכם בכלל על זה שעשיתם את המאמץ הזה...

אז תעשו לי טובה.

אתם יודעים לדבר, לספר,

להפריח הבטחות לאוויר,

אבל בסופו של דבר?

כולכם מתעלמים מהאסאמאסים שלי באותה המידה,

כולכם שמים זין ומעניין לכם ת'ביצה.

לפחות אם היה לכם ת'אומץ לענות ולהגיד שזה לא מעניין אתכם..

אבל אין לכם.

אז אתם פשוט מתעלמים.

לפעמים אני מתחילה לחשוב שעדיף לי בכלל לא לשמור על קשר עם אף אחד,

ככה פחות תכאב לי האכזבה מזה שהפכתם ליהיות כאלה פחדנים.

רק לדבר אתם יודעים יפה...

אבל תעשו לי טובה?

וסתמו ת'פה.