אנחנו קוברים את אמא שלה,

והיא רק מסתכלת עלינו בחיוך,

כאילו חושבת שאנחנו טיפשים,

כמו שהייתה צוחקת עלי ועל סבטה כשהיינו קטנות ועושות שטויות,

אומרת שאין בכלל מה לבכות..

הכול בסדר.

ואנחנו קוברים את אמא שלה...

הלוויה שנייה מזה חמישה חודשים. 

וכולם תומכים..

ואוליי זאת רק אני ככה,

אבל בכלל לא הסתכלתי על הקבורה,

רק עליה,

על החיוך שלה.

והיא שם...

מסתכלת עלינו ומחייכת..

אפילו צוחקת הייתי אומרת...

כאילו שאנחנו טיפשים שאנחנו בוכים,

אנחנו בכלל לא אמורים.

ואני עומדת שם ומסתכלת על המצבה של דודה שלי,

שמסתכלת עליי ומחייכת,

פחות מחמישה חודשים אחריי מותה גם אמה נקברת,

קבר אחת תחתיה...

והיא רק מסתכלת ומחייכת.

יפה.

אז אתה דוחף אותי ומרחיק ומעיף אותי קיבינימט...

אז זה מה שעושה אותך מאושר.

אני שמחה לדעת.

אני בטוחה שזה מה שגרם לך אושר.

אתה כל כך רוצה להעיף אותי אתה יכול פשוט להגיד,

אבל טוב, הבנתי את הרמז. 

אני רק באמת באמת באמת באמת מקווה,

שהאטימות שלך,

ולדחוף ולהרחיק אותי..

זה מה שגורם לך אושר.

אני באמת מקווה..

כי הרי אתה בעצמך אמרת..

זה הכי חשוב. ליהיות מאושר.

אז אני באמת מקווה שאתה מאושר,

כי אחרת.. מה זה שווה?

למה אתה עושה את זה אם זה לא מה שיקנה לך את האושר שלך?

העיקר זה שתיהיה מאושר. 

נ.ב

הלוואי ולי היית עונה ומגיב כמו שאתה עונה לאסאמאסים שלך... 

טוב.. אז עכשיו זה כמו קודם,

רק שעכשיו אני חייבת להכריח את עצמי לנסות להאמין שזה ישתפר והוא באמר אוהב...

בגלל זה כל רגע אני מזכירה לעצמי מחדש,

אז הוא קצת רע,

קצת אדיש,

קצת לא מספיק אובססיבי ומתגעגע,

קצת שונה..

אבל הוא קטן שלי,

ורק שלי,

ולא אתן אותו לאף אחת לעולם!

ואני אסבול כמה שצריך רק כדי שהוא יאהב אותי כמו פעם,

כדי שאחזור ליהיות חשובה כמו פעם.

ולא אוותר!

גם אם אצטך לבכות בכל פעם שהוא מסובב ממני את הראש...