Oh and we're arm in arm as we sing away

In the future these will be the good ol' days 

אז זהו בעצם.. סיימתי תיכון. 

ב-20/6 באנו לבית הספר, צחקנו, נהנינו, זרקנו שקיות מים על צעירים..

וקצת שקענו בעצבות אפילו, כי באנו סתם, לא היינו צריכים..

והכי הזוי בכל הסיפור הזה שעוד לפני חודש...

כבר לא יכולתי לחכות לזה וספרתי את השניות...

ועכשיו?

אני משותקת מפחד.

אני מפוחדת ולחוצה..

ופשוט לא מאמינה שזה קרה.

לא רוצה שזה ייגמר ולא רוצה שזה יעבור..

לא רוצה לשנות שגרה של 13 שנים ולא רוצה ליהיות גדולה ומבוגרת וזקנה...

אני משותקת מפחד.

כל פעם שאני מתחילה לחשוב על זה שסיימתי את הלימודים אני מתחילה לדמוע,

ואני כל הזמן כועסת על ילדים שיצאו לחופש ולא מפסיקים לדבר על איך נמאס להם כבר,

ושהם לא רוצים לחזור לבית הספר שנה הבאה...

כל הזמן, במיוחד בשנים האחרונות, המחשבה הזאת חלחלה בי...

אני הולכת לסיים עם זה.. והיה קצת פחד,

אבל עכשיוז ה הדבר האמיתי.

זה באמת קרה.

ואני פשוט משותקת מפחד..

וכמה שאני מנסה ומנסה ומנסה לשכנע את עצמי שיהיה טוב,

ושאני אתרגל לשגרה הזאת,

וכמה שאני מנסה להחדיר לעצמי לראש שזאת התחלה חדשה,

של תקופה חדשה,

וזה שינוי,

והחיים בעצם רק מתחילים..

זה לא עוזר.

לי זה מרגיש כאילו החיים נגמרו..

לא מצליחה להבין אנשים שכל כך ניהנים מזה..

אני מדוכאת כל כך שאני לא יודעת איפה לקבור את עצמי.

זה פשוט לא נראלי אמיתי..

לא נראלי הגיוני...

איך מתמודדים עם זה עכשיו?

איך ממשיכים האלה. 

שיהיה לכולם קיץ מעולה :) 

החארטות הקטנות, הן אלו שפוגעות הכי הרבה. 

אז הבנתי...

לא מצפה לכלום יותר..

רק לאכזבות..

אחרת אי-אפשר..

אתה לא מתאר לעצמך כמה זה כואב

כמה זה שורף!

אני בעצמי לא מצליחה לתאר כמה שזה כואב...

כמה שאני בוכה. 

יש לי מלא מה להגיד האמת...

אם זה על סופשנה..

שאני כבר לא יכולה לחכות לו ורק מצפה שהוא יבוא,

ואם זה על המערכת יחסים שלנו,

ועל מה שמסביב,

על העבודה..

ועל הריקודים...

בעיקר של ההופעת סופשנה.. שאני כל כך רוצה שיבואו אליה הרבה אנשים,

באת הופעה אחרונה שלי, וזה חשוב כל כך...

וכולם מדברים ומספרים סיפורים שיבואו וזה.. אבל סתם פותחים ת'פה.

אף אחד לא באמת יבוא ויהיה מוכן לשלם... אף אחד לא באמת יבוא בסוף...

סתם מדברים...

ואם זה על טקס הסיום...

שאני פשוט בודה בקשר אליו..

אבל טוב נו.

אין מה לעשות.

ככה זה.

ומתי אני אדבר על זה?

פעם אחרת.. כשיהיה לי כוח.