סיפור קצר לתחרות שאני משתתפת בה-
***
החיים קשים / ק.תמרי
היום,כרגיל,רק התחיל הבוקר וכבר החליט הבוס לעצבן אותי.
זה כל כך מרגיז אותי כל פעם שהוא מבקש ממני להביא לו את העיתון -
צ'רלי תביא לי את זה וצ'רלי תביא לי את זה! מי הוא חושב שהוא? נמאס לי כבר לקבל ממנו כל היום פקודות,
והוא נותן לי רק ארוחה אחת בשעות העבודה! באמת! הוא מרעיב אותי!!
תמיד יש לי תחושה שהוא פשוט לוקח את שאריות האוכל שלו מהמטבח ושם לי את זה בצלחת.
הזבל הזה שהוא קורא לו "אוכל" ממש מגעיל אותי.
לכל הפגישות שלו הוא תמיד לוקח אותי איתו.
בכל פגישה אני צריך להיכנס,להתיישב, לא לזוז מהמקום בו אני יושב ולשתוק,
מה,אני הקישוט שלו? הרי בכל מקרה אסור לי לעשות שום דבר אז למה הוא צריך אותי שם?!
בדרך לפגישה עם איזה איש שיווק מעצבן,
אנחנו עוצרים בבית המרקחת כי מתברר שהבוס שכח לקנות לעצמו תרופה נגד שפעת,
והוא "ממש לא רוצה להדבק חס וחלילה"... נו באמת,איזה פרנואיד, אנחנו עכשיו בקיץ,
לא נראה לי שהשפעת רודפת אחריו בכל רגע נתון... ובכלל למה אני צריך להיסחב אחריו לבית המרקחת?!
בקיצור, כשאנחנו עוברים ליד חנות הבגדים השכונתית איפה שמסתובבות תמיד המון גברות,
הן לוטשות בי מבטים ואני שומע את ההתלחשויות שלהן :
"איזה מקסים הוא..."
"אני מאוהבת בבון-בון הזה..."
"הלוואי שהיה לי אחד כזה בבית....."
אני יודע שאני חתיך אבל לא צריך להגזים!!
כשאנחנו חוזרים מהפגישה ומ"טיול השפעת" הבוס שוב מתחיל לחלק פקודות,
הוא ממש מצפה שבכל פעם שהוא קורא לי אני ישר אקפוץ ואבוא אליו.
מגיע אחר הצהריים ואני מתיישב לרגע על הספה היקרה של הבוס,
מקווה שהוא לא ישים לב כי הבוס מתחרפן כשמישהו רק מסתכל לעברה,
אז אני יושב על הספה רק לכמה שניות,רק לרגע בשביל לנוח,
אבל לא!
החתולה המרגיזה של הבוס חייבת לגרגר ולהשמיע קולות כך שהבוס שם לב שאני יושב על הספה שלו,
וכמובן שהבוס מתחרפן ומעיף אותי משם בצעקות וצווחות!!
אוי החתולה הזאת! אני כל כך שונא את המרגיזה הזאת,
אני פשוט מרגיש מקופח,המגונדרת הזאת יותר חשובה לו ממני!
אפילו לחתולה שלו, הבוס נותן יותר אוכל משהוא נותן לי!!
אני כל כך מתעב אותה,והיא יודעת את זה ונהנית לעצבן אותי,זה פשוט סיוט עם המפונקת הזאת.
איתה ועם ההצקות שלה עוד אפשר להתמודד,
אבל יש דבר אחד שממש מפריע לי בהתנהגות של הבוס:
הוא פשוט תוקע לידי פלוצים וגרפסים בלי חשבון!!!
זאת אומרת באמת, עם כל הכבוד שיש לי כלפיו,הוא צריך לדעת שיש דברים שלא עושים בפומבי,
מה,הוא לא יכול להסתגר באיזה חדר ולעשות את זה שם?? זו כל כך טרחה מצידו??
באמת,עצלנות שכזו לא פוגשים בכל יום, הוא בהחלט מקרה מיוחד וחריג של חוסר מודעות לסובבים אותו,
אפשר להשתגע ממנו ואני גם לא מבין, זה לא מביך אותו ככה שכולם שומעים (ומריחים)?!
וגם,כל פעם שאני עובר לידו במסדרון הוא טופח לי על הגב,זה מעין שילוב של ליטוף ידידותי וצ'פחה חזקה.
אני אף פעם לא מבין מה פשר הטפיחות האלו,
אין לו משהו יותר טוב לעשות בחיים חוץ מלטפוח לי על הגב,לחלק לי פקודות מעצבנות ולסחוב אותי לכל הפגישות שלו??!
באמת,שילך וימצא לו איזו חברה ויעזוב אותי בשקט,הוא לא יכול כל חייו להישאר רווק ולאמלל את חיי...
הו,כמה קשים הם חיי,גדושים בהרפתקאות שוליות כשלי.
אכן,קשים הם חיי,חייו של כלב!!!
-סוף-
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הנסיכה הקטנה...