הזמן רץ, ואני עוד מעט בת 25. למעשה אני נמצאת שתי דקות לפני, קצת כמו שאתה היית בהבדל קטן של יום-יומיים. אני עקפתי אותך ואתה תישאר שם תמיד, כמעט בן 25.

קצת חוששת מיזה, גדול עלי פתאום להיות בגילך ולעבור את זה, לעבור מחסום שקוף של זמן, כשאני תוהה איך זה היה כשאתה היית שם, ואם יש לנו את הזכות לעקוף אותך בכלל.

אבל הזמן לא שואל שאלות, הוא שועט קדימה במהירות אכזרית ומי שמפגר מאחור, קורס ומתאדה לעָבָר.

הפכת לחלק מזיכרונות של חללי צה"ל, לחלק ממשפחה גדולה וקודרת שאוחזת בכאב ושכול כחלק בלתי נפרד מגאווה וגבורה. ניזונת כילד שהגיע ממדינה זרה, מאותם סיפורי גבורה של עם קטן וחזק והחלטת לקחת בזה חלק. וזה כואב לשמוע מהמפקדים שלך שאולי הכירו אותך יותר ממה שאי פעם הייתה לי ההזדמנות להכיר, עד כמה המוות שלך היה פספוס, טעות. זה קרה מוקדם מידי, לפני שהספקת. והם מיהרו לאמץ. לחזק. לכלול אותנו כחלק מאותה משפחה ענקית של שכול. אותו מקום שהיה חם ומגונן הפך עם השנים לגדול מידי, עמוס בסיפורים רבים ומגוונים על חיילים שמתו מסיבות שונות, חלק מתו בקרב, חלק מתו רגע לפני. חלק משיקולים מוטעים של הגנה, חלק ממשחקים מסוכנים של חיים, כמו הקצין ההוא שמת מהתקף של אסטמה. ואני חושב עד כמה הוא דומה לך. מת סתם, בגלל אמונה אמיתית שאם זה לא קרב אתם חסינים מפני המוות. לא סרטן, ולא אסטמה, לא כל מחלה טיפשית תעצור אתכם, כי אתם חיילים. קצינים. בעלי קריירה צבאית. זה מעניק לכם את הזכות לחיות עד המלחמה הבאה. וכנראה שהיהירות היא זו שבאמת חיסלה אתכם.

ביום הזיכרון, כששוב, כמו בכל שנה, אנחנו מגיעים לבית העלמין הצבאי לטקס רב רושם, אני חושבת שזה מקום יפה להיקבר בו. ואפילו חשבתי על כך שאם יהיו לי ילדים אני אעודד אותם לקצונה.

ואני יודעת. זה ילדותי, אבל לא התגברתי עדיין על הרבה. אני צועדת לאט לעבר העתיד עם מטען שנהיה כבד יותר בכל שנה. 

ואני כבר לא חושבת עלייך באותה תדירות, כמו שחשבתי כשהייתי קטנה, כשצליל הצחוק שלך עוד הדהד בחדרך, והריח שלך עדיין היה בבגדייך. כולם אומרים שהדבר הכי קשה במוות זה הרגע שהריח נעלם. ואני זוכרת שכתבתי ביומן בגיל 11, שכבר לא מריחים אותך וזה מפחיד. הפחיד אותי שיחד עם הריח, הזיכרונות ממך יתאדו לעבר. פחדתי מאוד שתעלם, כולם סרבו להאמין שזהו. נגמר. אולי הם נדבקו ממך באמונת השווא הזאת שהמדים מגינים עלייך.

השנים לא פוסחות עלינו, אני כבר לגמרי גדולה, ואחיך לגמרי גדול. שנינו, יותר גדולים ממך. לזמן יש אפקט כזה שהוא גורם למטען להיות כבד יותר עם כל שנה שחולפת. אז אנחנו לא מדברים עלייך. אמא כבר לא אומרת לי "קופי סנייה" כשאני עושה משהו שמזכיר אותך. ואנחנו פחות חושבים עלייך. חוץ מיום הזיכרון והאזכרה. המוות מתעורר לחיים, והזיכרונות חוזרים אלינו. כואבים וכבדים מתמיד.

יש לי כל כך הרבה לומר לך, וככל שהזמן עובר פתאום צצות יותר שאלות. מה היית אומר על. מה היית עושה במצב ש. מה היית חושב אילו.

כמו שאמרתי. ילדותי. אבל מותר לי. איבדתי אותך בילדותי והכאב שלי אופייני לזמן. ולמרות שאני משתדלת להיות חזקה ולהלחם את המלחמות שלי רוב השנה, אני נשברת ביומיים הללו.

כן, זה היה מעניין, חוויה מעשירה ומפרה מאוד. באמת. לא ממליצה לאף אחד, אבל אם כבר למצות את המיטב מאסונות אז כן, היה מפרה, מעשיר, משכיל, זאת הייתה דרך רצופה באתגרים, אבל די. המטען הזה כבד לי , וכואבות לי הידיים, השכמות. אני אמסור אותו בשמחה, קחו את המטען, אפשר את אחי בחזרה?

זהו, עוד רגע זה יגמר, הדמעות יתייבשו עד האזכרה. הדגל יונף והאדמה תתמלא בעשן סמיך.