ניחוח פוליטי משהו...

אני שמחה שהחרצוף שלנו לא התפטר.

אני פותחת את דבריי עם סייגים קלים. כסטודנטית מובטלת (כן, עדיין!) שמתוסכלת מהחור בכיס שהולך ונפער ומנסה לא לפתח ציפיות גבוהות לגבי משרה עתידית ואהבה שאולי מתישהו בעתיד תשנה את חיי האומללים מהקצה לקצה, אכתוב על מה שבאמת מעניין אותי עכשיו. כמו רובכם שצופים באדיקות בחדשות וקוראים בעיתונים וירטואלים (כי אין להם כסף לעיתונים מנייר, וחוץ מזה למה בכלל?) ותוהים למה לעזאזל מפרישים כספים עצומים למחקר שמגיע למסקנות שהבנו מזמן- משהו רקוב בממלכת ציון. במקום, למשל, להשקיע בעתיד ההשכלה הגבוהה.

סייג ראשון- אני לא מבינה בפוליטיקה. נמושה שכמוני לא עומדת מאחורי אי אילו הצהרות, יחד עם הסייג הזה מגיע תת סייג- אני אזרחית המדינה ולו רק משום שאני יהודיה. הווה אומר, אני אימפולסיבית, מקללת בכבישים, ומרימה דגל ישראל בגאווה במופע של משינה בעצמאות.

סייג שני- אני סטודנטית ענייה וממורמרת. הווה אומר, אני אזרחית מדינת ישראל, וחמור מזה- יש לי בלוג. יכול מאוד להיות שמה שנכתב הוא תוצאה ישירה לאותה תחושת מירמור.

סייג שלישי- טוב, זה לא ממש סייג ובכל זאת, נולדתי במלחמת לבנון הראשונה. ממש לתוכה ביוני 1982. צברית ראשונה, במשפחה שעדיין משתמשים במילה צברית בנימת גאווה תמוהה, שהעולם קיבל אותה בתרועת רובים.

הדוח הראשוני שכולם מזילים עליו ריר, מכיל נתונים, כמה מפתיע, מדאיגים ביותר לגבי התנהגות בכירים בממשלתנו בזמן המלחמה. וזאת רק ההתחלה כמובן. האורגזמה האמיתית תגיע באוגוסט, אז נפער עינינו, נקיז דם, נתלוש שערות ונדרוש קורבן פוליטי. כל זאת שניה לפני שתפרוץ המלחמה השלישית במספר. אני חייבת לאכזב. אין לי הצעות אופרטיביות. אני לא בטוחה שהשארות החרצוף בממשלה היא נכונה, מה שכן התפטרותו חמורה עוד יותר.

ועם כל הערכה העצומה שיש לי למשפחות הנופלים, לנקוט כרגע באופן אמוציונלי לא יהווה פתרון אולטמטיבי. למעשה, לא יהווה פתרון כלל, זה אמנם נקרא לפוצץ חצ'קון, אך ללא טיפול מתאים, יגיעו עוד חצ'קונים ואף חמורים ומכוערים יותר. וזה מנסיון. "להפיק לקחים" לא אומר בהכרח לשבור את הכלים, אף אחד לא לומד באמת לקחים מכך, מפרקים ממשלה, משקיעים מיליארדים במערכת בחירות חדשה (שלפחות אחד מהם הולך לקמפיין צדק חברתי), במקום, ואני סתם זורקת עכשיו- להשקיע בהשכלה גבוהה. ואז ממשלה חדשה מכוננת, מלחמה חדשה פורצת, ומאחר ולקחים לא נלמדו, טעויות חדשות וחמורות יותר קורות. אז אני מניחה את הרגל למטה (כמובן שבאנגלית זה נשמע טוב יותר), וקוראת לחרצוף להשאר בכיסא, ללמוד מטעויות ולהפיק לקחים אמיתיים.

אולי אני מפריזה באופטימיות, אבל שניה לפני שאני צועדת לדיי גמד לדרוש מלגה ומימון חלקי לחיי מותרות מתוך סולדריות לרוסים שאוהבים לפעול בדרכים לא לגיטימיות, אני קוראת לממשלה לשמור את תקציבי הבחירות ולהשקיע בהשכלה גבוהה.

לסיום, יש לנו מדינה חרא, ממשלה חרא!!! והשופט בן זונה.

אני נולדתי לחרא הזה, כל תקופה בצורה שונה והחרא הוא אותו חרא. אני לא מכירה משהו אחר, חוץ מסיפורי הסטוריה על מנהיגים שנחים מזמן על משכבם בשלום, ואולי קצת מתהפכים כרגע. צריך לעבד את החרא , ואולי הממשלה תפתיע ותגרום לחרא להצליח.

זה החרא שלנו ועם זה ננצח.