אני שונאת חורף. אני חושבת שאולי פעם אהבתי, או לפחות לא שנאתי, אבל עם השנים השנאה שלי לחורף הלכה והתעצמה. רע לי, ואני מרגישה שהגשם הרג לי את הקיץ. השנה קשה לי יותר מבעבר. לקיץ האחרון היה משקל כבד יותר משאר הקייצים, לא רציתי שהוא יסתיים ושהגשם ישטוף אותו בדרך הכי פשוטה והכי אכזרית שהטבע יכול לעשות. רע לי עם סופיות. יכול להיות שזה הסוף שלא התגברתי עליו בילדות, יכול להיות שבמהלך השנים פיתחתי חרדת נטישה איומה, אני לא מסוגלת להפרד מכלום ופוחדת פחד מוות שיעזבו אותי. לעיתים זה מכביד עליי והורס לי מערכות יחסים עם חברים ועם בני זוג. אני נוטה ל"שטוף" אותם בעצמי כדי להחזיר את השליטה לידיים שלי. אני מתנהלת ככה שנים מבלי שזה יערער אותי, אבל בקיץ הזה הסוף עמד לי מול הפרצוף ואני משותקת. אני לא ממש יודעת להתמודד עם זה גם כשהסוף המבורך הזה היה ידוע מראש. כל עוד היה קיץ, הייתה עוד עבודה להגשה ועוד סמנריון לדחות, אבל זה הפך לבלתי נמנע לפני כשלושה שבועות ועכשיו גם הגשם הזה, שמכריז ברוב תרועה שהכל נגמר. לטוב או לרע, זה נגמר. וזהו אני כבר ילדה גדולה שלא מוצאת עבודה ולא יכולה לתלות את כל תירוציה בסטטוס "סטודנטית".

אז כמו בשיר הקודם שאני מניחה שכולם למדו בתיכון, כי היי, זה ביאליק, השנה, יותר מבעבר, הקיץ מת לי כמו מלך "מתוך זהב וכתם ומתוך הארגמן".

חיים נחמן ביאליק

הַקַיִץ גוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם

וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָמָן

שֶל-שַלֶכֶת הַגַנִים וְשֶל-עָבֵי עַרְבָיִם

הַמִתְבּוֹסְסוֹת בְדָמָן.


וּמִתְרוֹקֵן הַפַרְדֵס. רַק טַיָלִים יְחִידִים

וְטַיָלוֹת יְחִידוֹת

יִשְאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה

בְשַיָרוֹת הַחֲסִידוֹת.


וּמִתְיַתֵם הַלֵב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר

עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַפֵק בִדְמָמָה:

"בְדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵאתֶם אַדַרְתְכֶם?

צְאוּ הָכִינוּ תַפּוּחֵי אֲדָמָה."