הנה אני, לא דומה לעצמי, לא דומה גם למה שהייתי

אני מתגעגעת אליו כל כך ואני לא מצליחה להפסיק לאהוב

ואני שונאת את זה

כי אם הייתי יכולה הייתי אומרת את זה לו

כמו פעם, שלא משנה מי מה מו מתי - הייתי יכולה להגיד לו אוהבת או מתגעגעת ולזכות לתגובה דומה.

אבל עכשיו אני כבר לא זו שהוא מתגעגע אליה. אני לא זו שהוא אוהב. היא זוכה להכל- להודעות,ליחס, לבילויים, לשינה המשותפת

ואני לא סובלת את המחשבה הזו שזו היא ולא אני.

שהוא מסוגל לקרוא למישהי אחרת 'שלו' בזמן שאני מרגישה נורא בחלום (!) מזה שמישהו אחר נישק אותי. מזה שיצאתי אתמול ובחור נחמד  ומצחיק התחיל איתי באופן ברור לגמרי וניסיתי לזרום אבל מבפנים קיוויתי שהאדמה תבלע אותי וזה לא יתקדם מספיק לשלב שאני צריכה להסביר שאני אחרי פרידה קשה וטרייה. ושכואב לי, כל כך כואב לי.

ועבר רק חודש. ואני קרועה בין זה שהגיוני וטבעי לגמרי שעוד לא התגברתי, אבל מצד שני קרו כ''כ הרבה דברים מאז הפרידה,גיליתי הרי שקרים וסודות שזה מרגיש לי שאני סוחבת את זה איתי כבר הרבה זמן.

ונמאס לי, מרגישה באיזה טלנובלה מוגזמת 

שונאת להרגיש. 

יש בי תקווה קלושה שתישבר. זה נשמע רע, אבל זה נכון. שיהיה אמצע הלילה ותקלוט מה עשית לי וכמה אהבתי, תבין כמה אתה מצטער ותתגעגע. ותישבר. ותתקשר. ותסביר לי למה זה הגיע לי. מה הוביל למה.

לא דיברנו כבר חודש. לא ענית לי לשום הודעה, לא משנה כמה התחננתי שאני צריכה אותך. אפילו להודעת המחץ- שאני יודעת הכל. השקרים הסודות הבגידה. העובדה שאתם ביחד שבועיים אחרי שזרקת אותי. כלום. איך עושים דבר כזה למישהו שאוהבים? שהיה הדבר הכי חשוב בחיים?

אני בחיים לא אצליח להבין. הלוואי שכבר יעבור לי. שהפצע יהפוך לצלקת. 

נמאס לי. כ''כ מיציתי להרגיש ככה.

אבל יש לי המון שאלות שנותרו בלי תשובות. ואני משתגעת. ואני רוצה אותך. ואני רוצה לא לרצות אותך. ואני רוצה שזה יפסיק.

-

במעבר חד, השבוע היה טיול חטיבתי שהיה מהנה למדי (למרות שהיו רגעי שבירה שניסיתי להסתיר) ומיד לאחריו יצאתי רשמית לחפש''ש. עדיין לא מעכלת...

חוץ מזה גם הייתי בהופעת השקת האלבום של נתן גושן והיה מושלם. מקווה להגיע לעוד אחת ב9.9(יום השחרור!!!!)

וזהו

המון שעות עבודה השבוע שיעייפו לי את המוח

וזה ישתפר בסוף.

שבוע טוב 3> 

'במלחמה כזו אין מנצחים באמת...'

אני מוצפת כאב,עדיין,כמובן

אבל אני מנסה

כל יום הוא אתגר בפני עצמו,וקשה לי, ואני בטוחה שיש עוד גל של בכי שרק מחכה להטביע אותי. 

אני בקורס משתחררים השבוע,ואתמול בהרצאה האחרונה מסיבות כאלו ואחרות הייתי על סף בכי. ישבתי באמצע האולם,בלי מישהו מוכר לידי, ורק לקחתי נשימות עמוקות וניסיתי שהכל ייפסק. התכתבתי עם שני חברים שמודעים למצב ולכל מה שקרה מקצה לקצה והם דאגו ותמכו. תודה לאל על המלאכים המעטים בחיי. 

תקופה קשה,קשה מאוד

אבל לפעמים זה בסדר שכל מה שהצלחתי לעשות היום זה לנשום,לשרוד

אני אנסה להפוך את כל האהבה שלי אליך לאהבה עצמית. עדיף ככה. 

מחכה ליום שבו אני אסתכל אחורה וזה רק יצבוט, ולא ישרוף את כולי.

כתבתי לו בנוטס על כל השקרים שגיליתי ואני מתכוונת לשלוח לו את זה ביום שחרורי המיוחל. לצערי אי אפשר קודם,אבל לפחות משהו. שלא יחשוב שהוא ברח בכזו קלות. קשה לי לעכל את הקלות הבלתי נסבלת הזו שבה הוא מחק אותי מכל פינה בחיים שלו.

אני לא חושבת שהוא יענה להודעה, ויהיה לי מזל אם הוא יפנה לי דקה מחייו לקרוא אותה בכלל, אבל בסדר. מה אני כבר יכולה לעשות.

אני שורדת,לומדת, ואני אעבור דרך כל הכאב הזה ויהיה לי טוב.

חייב להיות לי טוב.

מרגישה כ''כ מפוזרת

הלוואי יכולתי לנסוע לאיזה חודש לאירופה או משהו, להתאוורר,להתנקות מכל הרעל הזה, לחזור ולהתחיל את החיים האזרחיים.

בלתי אפשרי כרגע, אבל מקווה להתחיל מכמה ימים בברצלונה עוד חודש וחצי.

רק שיגיע.

'וזה יבוא,אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

וזה יבוא...'

אני מתגעגעת אליך אני כל כך מתגעגעת אליך בבקשה תדבר איתי כבר בבקשה שכל זה ייעלם בבקשה שכל זה היה בדמיון ואנחנו בסדר

נמאס לי לחלום עליך ולגלות שאין בינינו כלום כבר שאני מתעוררת

נמאס לי שקורה משהו מצחיק או מעצבן או מישהו מעלה משהו לפייסבוק שאני יודעת שתאהב ואני ישר רוצה לדבר איתך אבל אני לא יכולה

בבקשה

מספיק

תחזור להיות שלי

-

' אולי בכל זאת עדיף לא לדעת הכל

ברוב לא העזנו לגעת

בסוף יגידו שאת משוגעת

נשכבת בחוץ כשהגשם בכוח מכה

צועקת שכל העולם יחכה

בינתיים כל מה שחלמנו יקרה

נזרוק קלישאות לשמיים

לא נדע עוד עצב כזה

דמעות מחלישות את עינייך

אבל עד בוא הקיץ, הגשם הכל ינקה

ושכל העולם יחכה...'

אלוהים, כמה שאני מתגעגעת אליך. לפעמים נדמה לי שאני מתגעגעת אליך יותר מאשר כואב לי בגללך. והו... כמה שכואב לי בגללך. בחיים לא חוויתי כאב בכזו עוצמה. כל חלק בגוף שלי כואב ומתגעגע אליך. וזה לא הוגן, לא הוגן לאור העובדה שאני יודעת במה אתה מתעסק עכשיו. או יותר נכון, במי אתה מתעסק עכשיו... 

לעזאזל, בתחילת השבוע שכנעתי את עצמי לדבר איתך, להילחם עליך פעם נוספת, לומר לך כמה שהבעיות שלנו פתירות אם טיפה נתאמץ. שאני לא מסוגלת לדמיין אותך עם מישהי שהיא לא אני, ואם אתה מרגיש ככה לגביי אז המאמץ שווה את זה. אנחנו שווים את זה. אבל כנראה אתה חושב בדיוק ההפך.

כולם אומרים לי להשאיר את זה מאחור, להמשיך, לשכוח ממך. כאילו זה כזה פשוט. כאילו האהבה הענקית שלי כלפיך יכולה להעלם ברגע.

אני אעמיד פנים, כי אין לי ברירה, ואחכה ליום הבהיר והקסום הזה בו אני אחשוב עליך וזה לא יכאב כ''כ. ואני לא אתגעגע כל כך. ואני יאהב, אבל פחות. 

כועסת על עצמי שאני עדיין רוצה אותך כ''כ, שאם תבוא ותתנצל על הכל ותגיד שאתה אוהב ותוכיח, אני אקח אותך בלי להסס. כועסת שאני יודעת שאין סיכוי שזה יקרה.

'אם אתם שואלים אותי, לאבד אותו היה קשה. אבל לחלום עליו בכל לילה ולאבד אותו בכל בוקר מחדש? זה כבר בלתי נסבל.'

(מתוך 'שתי פרידות וחצי' של אלמוג בר)