אני לא זוכר לפני כמה זמן זה היה כשפרסמתי פוסט שרובו בנושא הצבא.
בפוסט כתבתי שגישתי לגבי המדינה השתנתה ב180 מעלות, ואני רוצה (מאוד) לשרת בצבא ההגנה לישראל, כי אם לא אנחנו- מי יגן עלינו?
אז מאז חפרתי וחפרתי בנושא ויש כמובן להחליט- מה אני רוצה לעשות בצבא?
לאחר הצו ראשון התחלתי לקבל מלא מכתבים, כל מיני פרוייקטים מעניינים הקשורים לחיל מודיעין, פרוייקטים נחשקים בפורום עתודה (תלפיות, ברקים וכו') ועוד כל מיני.....(אגב הפוסט לא נועד להיות פוסט התרברבות בדברים שקיבלתי אז בבקשה לא להתרגז :] ).
אבל הדבר הראשון שהגיע אחרי הצו ראשון, בהפרש של משו כמו חמישה ימים אם זכרוני אינו מטעני- הוא מכתב מצוות אוויר של חיל האוויר הישראלי שבו זומנתי ליום מיונים בלשכת הגיוס אלייה הגעתי בצו הראשון, או בקיצור- מיונים לטיס/צוות אוויר.
היום היה מתיש ברובו, החל במבחנים פסיכוטכניים כמו בצו הראשון רק ברמה טיפה יותר גבוהה ובהמשך מבחני זיכרון וקואורדינציה בשלל וריאציות.
4 חודשים לאחר שעברתי את המיונים- הגיע מכתב מירפ"א (יחידה רפואית אווירית) שמזמן אותי לשלב א' ביחידה בתל השומר בה ממוקם בסיס נפרד אך ורק ליחידה האווירית.
יום מבחנים ארוך מאוד (9 בבוקר עד 5 אחרה"צ) שהתחיל בסימולציית טיסה במחשב שהייתה מעצבנת ביותר והמשיך בעוד שלל מבחנים מגוונים ומסובכים.
חודש לאחר המעבר, זומנתי לשלב ב' של המבחנים הכולל ריאיון אישי אחד על אחד עם פסיכולוג ואם עברת- סדרה של בדיקות רפואיות שערכו בערך כ-4 שעות. מתיש אה?.....
קצת לאחר המעבר של שלב ב', הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. בצבא ואולי אם ינתן לי- גם בחיים. אני חושב שזהו חלום ילדות של כל ילד בשלבי החיים הצעירים ביותר שלו- להטיס מטוס קרב, "להילחם ברעים" ולהציל את העולם(....)
אז מה עכשיו? מתכונן כמובן לשלב האחרון לפני כניסתי לקורס טיס- הגיבוש. הולכים להיות לי 6 ימים לא קלים בבסיס טיס "חצרים", אבל עברנו את פרעה? נעבור גם את זה.
היום יום שישי אחרה"צ. 3 הימים האחרונים היו לא קלים עבורי. מאוד לא קלים. חברים טובים שיודעים להעלות את מצב הרוח או לא חברים טובים, אני שבור.
הגעגועים הורגים אותי. אני מתגעגע לדברים הקטנים האלה שעד לא מזמן היו הרגעים הכי יפים בחיים שלי.אני מתגעגע ללדעת שזה זה, וזה ימשך עד סוף החיים שלי- בדיוק ככה. אני פאקינג מתגעגע וזה אוכל אותי.
אבל מה שכן? שום דבר- אבל שום דבר בעולם הזה לא יקח לי את הכנפיים. אני הולך להשקיע תחיים שלי וכל טיפת מאמץ שיש לי בגוף על מנת להשיג אותן. ולשמור עליהן טוב טוב. ואני מקווה שאני סוף סוף החלטתי בנוגע למשהו....
היא הייתה הדבר היחידי בחיים שלי שהייתי החלטי בנוגע אליו. הדבר היחידי שהיה לי את האומץ והרצון להשאיר עד הסוף, לא משנה מה. וזה ככה כבר שנה ושלושה חודשים. אני לא מצליח להביא את עצמי למצב של לעכל את זה שאין לי את זה יותר. אני לא מצליח לעכל את זה שזה נגמר, כי אני פשוט לא רוצה לעכל. כשיש לך משו עד כדי כך טוב אתה מנסה לשמור עליו בכל דרך אפשרית.
אבל אני יודע שעשיתי את כל המאמצים האפשריים כדי לשמור על זה. וזה לא הלך לי, מכל מיני סיבות. אני שונא להיכשל ויש לי פחד אדיר מכישלון, ובעניין הזה אני מרגיש שנכשלתי וזה אשכרה אוכל אותי.
להמשיך להאשים את עצמי בזה שזה נגמר? לא מתכוון לעשות את זה. כי וואלה כל ה15 חודשים האחרונים האשמתי תמיד את עצמי בזה שזה נגמר, מחפש אולי אני לא באמת אוהב אותה. אולי אני לא באמת רוצה אותה. אולי בגלל זה לא הולך לנו. אבל כמה אפשר?
יכולתי להמשיך להאשים את עצמי עד מחר, אבל מספיק לי. אולי לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של להמשיך הלאה בחיים שלי בכל ה15 חודשים האחרונים כי לא רציתי. רציתי את זה ככה. ואולי אני גם לא אצליח להביא את עצמי ללהמשיך הלאה, כי וואלה אני עדיין לא רוצה ולא מעכל ורוצה שזה ימשך.
אבל מה שכן? לא אישה, לא חברים, ולא שום אילוצים אחרים לא יקחו ממני את הכנפיים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
