אני לא מאמין שזה קורה.
ואני עוד יושב ב4 לפנות בוקר לכתוב.....מוזר בהחלט.
ואני אשכרה חוזר כל פעם הביתה ורגע לפני הכניסה לבלוק כאילו מסתכל שמאלה בתקווה שיהיה שם משהו, מישהו שיושב על מדרגות הבטון הענקיות.
כאילו מקווה ששוב זה יכה בי בחוזקה כמו שזה הכה בפעם הקודמת, שזה יבוא כמו גל ענקי של בהלה ושוק טוטאלי שמשאיר אותי בחוסר אונים, חסר מילים בפה ובמוח. זה היה מוזר בהחלט, אבל קשה לי להגיד שלא רציתי שזה יקרה.
אני זוכר את זה כאילו זה רק קרה. וזה קרה כל כך מהר, ופתאום אני ליד הבית, ופתאום אני מסתכל ולא רואה כלום עקב המרחק הרב, וככל שאני מתקרב ותווי הפנים נגלים לעיניי אני מתחיל לקלוט שאני לא הוזה וזו באמת היא.
ואני מתקרב עוד קצת ועוד קצת ומכה את עצמי מבפנים בכוונה להתעשת ולקלוט שזו לא באמת היא, אבל זה לא קורה. אני מתקרב עוד טיפה וקולט אותה, יושבת שם. ועוד בצעדים הראשונים כבר שכחתי שחברי הטוב ביותר עומד שם גם, בפה פעור למחצה ומנסה להבין מה לעזאזל קורה, בדיוק כמוני.
חשבתי שהיום הזה יצליח לגרום לי לרצות להמשיך הלאה. לשכוח מהכל ולהתחיל מחדש.
כמובן שזה לא עשה את זה ואפילו השאיר חותמת שגויה. זה לא היה נכון, אבל זה היה טוב. וגם חשבתי שאני הולך לחוות חרטה איומה ופשוט להתחרט על כל רגע שהמשכתי את זה ולא עצרתי בזמן, אבל גם זה לא קרה. לא חשתי חרטה כמעט לרגע.
"בסולם של 1 עד 10 הייתי נותן לך 4. סתם לא, אני צוחק, את פשוט מדהימה. יש לך יופי שנותן תחושה שהחיים יפים חוץ מהעובדה שאת לא שלי. את אחת מאותן מלאכיות שנשלחו לבשר לי שאין לי את זה, ושאף פעם לא יהיה לי. שאני סתם עוד כלומניק שמחפש את דרכו, כמו שאר ששת מיליארד וקצת האנשים שחיים כאן. ושאני תמיד אהיה מאותם אלה שלא ימצאו את עצמם לגמרי באף מקום. בא לי לעשות לך משהו רע. בא לי שתגידי שאת לא מתכוונת למבט בו את מביטה בי. בא לי שתהפכי אותי למשהו גדול. בא לי לעשות את עצמי גדול, אבל אני עצלן. בא לי שתתחתני איתי ויהיו לנו ילדים יפים, כי אחרי הכל אני לא נראה רע, ואת.....טוב, את פשוט קסם. את לא אמיתית. את לא אמיתית. זהו זה, את לא אמיתית! בא לי שתלכי."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
