באמת הרבה זמן עבר...
הפוסט האחרון היה כמה ימים לאחר ההופעה של LOG שהייתה בסוף מאי 2010...ככה שכן, הרבה זמן.
זו סוג של התחלה חדשה, מבחינתי.
זו סוג של תקופה שאמורה להיות מרירה ודכאונית, בהתחשב בנסיבות ובמזג האוויר הנוכחי. משום מה אני לא מוצא את הרוח להביא את עצמי לקו מחשבה שבו אני יכול להיות מלא. מלא מבחינה תודעתית של המון זמן מחשבה והמון ידיעה שמה שהולך לקרות הולך להיות טוב. כי למה שהוא יהיה כזה טוב?
המקום הקודם היה נכון. המקום הקודם היה כזה שאם פורצת מלחמה, חס וחלילה כמובן, אז אני לא בדיוק במקום הכי מסוכן. עכשיו, מה נשאר? להיות זה שמשחק אותה ג'י איי ג'ו, פאקין' M4 עם שלל אבזורים ורוצח חבורה של אנשים שמי באמת יודע אם הם צריכים למות או לא?
הסכסוך הבלתי פוסק הזה במדינה הפאקד אפ שלנו, הסכסוך הזה שמצריך סיכון יום יומי של אנשים כמוני, שרק רוצים לחולל איזה שינוי במדינה, בעולם....
הסכסוך הזה שכנראה לעולם לא יפתר. הסכסוך הזה שכבר גרם ליותר מדי מוות. חיילים טובים, קצינים טובים כמו סרן רועי קליין זכרו לברכה, שבסך הכל רצה לשרת את המדינה שלו בכבוד ולהגן כמה שניתן, והציל את הצוות שלו ממוות בטוח שככל הנראה היה קורה אם הוא לא היה קופץ על הרימון הזה.
ודברים כאלה פשוט גורמים לך לחשוב...מה אם בעוד כמה חודשים, שנים, זה יהיה אני שיצטרך לעמוד בפני כזו דילמה? של מוות עצמי בטוח או מוות צוותי שנוי במחלוקת שבו גם אני כלול?
זה לא פוסט היסוס.
זה לא פוסט שיתוף, כמו הקודמים והבד"כ.
זה לא פוסט חרטה על הנפילה מהקורס.
זה לא פוסט רחמים על אובדן עצות אפשרי.
זה לא פוסט רכישת אהדה בעזרת הזכרת גיבורים כמו סרן רועי קליין.
מה זה כן? זה הפוסט שלפני הסערה.
זה הפוסט שבא לפני ההחלטה החשובה בחיי כנראה.
זה פוסט שבא להגיד לכם, הקוראים- שכחו מה שלמדתם, שכחו הכל.
תחשבו רגע על משהו שגדול ממני ומכם.
בקורס,דאגו להזכיר לנו את חשיבות חיל האוויר והצבא בכלל, את חשיבות ערך השליחות, אחד מעשרת ערכי צה"ל.
מה זו שליחות?
"החייל יראה בשירותו הצבאי שליחות; יהיה נכון לתרום כל שביכולתו להגנת המדינה, אזרחיה ותושביה. זאת בהיותו נציג של צה"ל הפועל מתוקף ובמסגרת הסמכויות שניתנו לו על פי פקודות הצבא." מתוך הקוד האתי של צה"ל.
שליחות היא המניע העיקרי, כנראה...התודעה שאין אף אחד אחר, גם כנראה.
שליחות מביאה אותי לחשוב- אם לא אני, אז מי?
אם אני לא אקח על עצמי את הנטל, מי כן יקח? אם אנשים כמונו, שרוצים לראות את המדינה הזו ממשיכה להתקיים, אנשים שחושבים על המשפחה שלהם, על 7 מיליון שחיים כיום- שגורלם יהיה כמר של אותם 6 מיליון שנספו בשואה אם אנשים כמוני לא יתייצבו למשימה.
איך אני יכול לשבת בשקט, בזמן שכל זה קורה באופן שוטף מתחת לאף שלי? איך כולנו יכולים?
איך אנשים יכולים להרשות לעצמם לא להתגייס לצבא בלי סיבה מספיק טובה? לנסות אפילו לברוח מזה....רק המחשבה על כך גורמת לי בחילה.
המחשבה על כך שאם אנחנו, הדור הצעיר, לא ניקח יוזמה ונהפוך את היוצרות אז פשוט מאוד לא נהיה כאן? איך אפשר בכלל להעלות את זה בקו מחשבה מאורגן ומסודר ולהיות שלם עם עצמך?
זה גדול ממני, ומכם. זה ענק.
זו מלחמה פנימית שכל אחד מאתנו עובר לפני הגיוס. זו מלחמה שאני אישית, עברתי לפני שנה, לפני הגיבוש.
אז כן, אני חייל כבר חצי שנה, אבל חייתי בבועה במשך כל החצי שנה הזו. חייתי בבועה בזמן שחברים שלי קרעו ת'תחת בשטחים, בקווים, בשריפה בכרמל, בכל מקום שהמדינה נזדקקה להם.
המלחמה הזו חוזרת על עצמה ברגעים אלה ממש, חודשיים של דחיית שירות לפניי, שבהם אצטרך להחליט טוב טוב לאן אני הולך. לאן ממשיכים מכאן.
אני מקווה שכולנו עוברים את המלחמה הזו על הצד המנצח, על הצד שבו אנחנו מחליטים להיות איפה שהכי צריך אותנו.
הלוואי והייתה לנו מציאות אחרת, אבל אין לנו.
ובטח ובטח, שאין לנו ארץ אחרת!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
