כבר שבועיים שלא חשבתי עליך.
בעצם, מאז הלווייה שלך, שזה שבועיים פחות יומיים.
אולי גם מאז העליה לקבר, בסיום השבוע.
פשוט כי אני לא יכולה.
בפעם האחרונה שדיברנו במייל, שאלתי אותך במן הקנטה שכזאת למה אתה מזניח אותי ולמה אנחנו לא יוצאים להפסקות ביחד יותר, סתם כדי לשבת מאחורי ההוצאה לאור או על הדשא ולדבר.
אמרת שאני תמיד בלבך, אבל היום אתה הולך עם ירדן, אז אולי מחר.
אח"כ אפילו שלחת לי הפתעה מגניבה "כדי לפצות אותך על ההזנחה".
המחר הזה אף פעם לא הגיע.
אני מצטערת שראיתי אותך איך שראיתי אותך בפעם האחרונה, זאת לא הייתה הדרך להיפרד.
אפילו אם לא ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה.
במצב רגיל, לא הייתי רוצה שניפרד כשאתה כועס, עצבני ולא כל כך רוצה לדבר.
זה לא הבנאדם אותו הכרתי.
אני נזכרת בארוח"צים על הדשא עם כולם, בסטריפ טאקי והעראק אצל שחר, בגילה, בפרוייקט בקורס, בציור שלך בחוליה, בהפסקות שלנו ביחד על הדשא, בבדיחות הפז"מ ובכלל כל הצחוקים האלה של החברים, בסינמטק שאף פעם לא יצא לנו ללכת ביחד, בקומיקסים המטורפים שלך, שלב ראשון, הלילה, הפסטונים שלך כשרק הגעתי.
ועוד כל כך הרבה דברים שרשומים כנראה רק בפינה עמוקה בראש שלי.
כל כך קשה לי, לכולנו בעצם, במידה שאני לא חושבת שהערכת נכון כשבחרת במה שבחרת ועשית את מה שעשית.
לנו, היתומים של האובדן, נותר רק להמשיך קדימה ולהאמין שטוב לך ושאנחנו נצא מזה,בסופו של דבר.
למרות שלהרבה אנשים יש נטייה לא להאמין לחיבה של אנשים כלפיהם,
אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך כמו שאתה, ושתמיד תהיה בלבי - כמו שאמרת לי.
יהי זכרך ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
