פעם ראשונה שאני באמת עושה קטע רציני, שבאמת חשוב לי שאנשים יבינו.

כרגע, בזמן שאתם בביצפר, בבית, האנשים האלה שגרים בשדרות מפחדים שכל שניה תיפול עליהם רקטה,

במהלך החופש אירחנו את סבא וסבתא, הם גרים בעכו, אבל אחרי פחות מחמישה ימים הם חזרו, הם אמרו שמה שיקרה- יקרה. לפני שבערך חודש אבא שלי נסע לשדרות, עם השיעור שלו (הוא לומד תורה אם קבוצה של אנשים מצורן יחד עם רב.) והם הלכו ולמדו אם אנשים משם תורה, עודדו אותם, ניסו לעזור. כלכך הייתי גאה באבא שלי, שהוא עשה את זה, תמך בהם והראה שאכפת לו.

גם בחופש הגדול הקודם, כלכך פחדתי, אני מכירה אנשים שכרגע נמצאים במצב נורא קשה, בשדרות.

זה מפחיד. כלכך מפחיד. החופש הקודם היה בין החופשים השונים ביותר, הקשים ביותר. ולשדרות? הוא לא נגמר.

שבע שנים הם נמצאים במצב כזה. ש-ב-ע שנים!

כל יום בבוקר הם קמים ורק מחכים שישמיעו את האזעקה, שצריך לרוץ למקלטים.

אנשים- אל תשכחו מה הם חווים! פשוט אל תשכחו! תנסו לעזור, לתמוך.

גם במהלך המלחמה המון חיות נפגעו, נטשו חיות, חיות נהרגו, אנשים חווים טראומות, שומעים דלת נסגרת וישר בטוחים שקורה משו, נכנסים לפאניקה, תחשבו שניה מה אתם הייתם מרגישים, שאתה חי במקום כלכך הרבה זמן ופתאום נופלות רקטות והשאלה היא האם לעזוב את הבית, זה נורא קשה.

הבית- שבו אתם גרים המון זמן, שם נמצא הכל: המשפחה, החברים, בית הספר, הסביבה המוכרת.

אני לא שכחתי. לא שכחתי את החופש הזה, את הרגעים של הפחד שיקרה משו למישו יקר לי.

אני מקווה שגם אתם לא שכחתם. כי דבר כזה- לא שוכחים!

ארבל.