| 3/2010
 פוסט-בלוג
* פוסט זה מיועד לצעירים שנמצאים במצב חשוך, לא בטוחים מתי ואם בכלל תזרח השמש...
וואו.
עכשיו שש שנים אחרי. אני היום במקום אחר לגמרי.
כשאני קורא את זה אני מרגיש שהשתניתי מאד מאז. אבל כשצליל (תכף אסביר) קוראת את זה, היא אומרת שנשארתי בגדול אותו דבר.
איפה אני היום?
אני בן 24. סטודנט (שנה שניה) באוניברסיטת חיפה. לומד פסיכולוגיה ומדע המדינה. מתאים לי, הא?
אני נמצא בקשר מדהים, כבר שלוש שנים בערך. אני גר בחיפה עם אהבת חיי, צליל, ומסתכל אחורה לעיתים רחוקות.
יכול להיות שלא השתניתי באמת. קראתי את הפוסטים האחרונים, ונכנסתי עמוק לתוך הרגשות שהרגשתי אז. כמובן שזה לא אותם רגשות, אבל הצלחתי להזכר טוב בדיוק במה הרגשתי.
אבל בלי להרגיש מחדש.
באספקטים מסוימים אפשר להגיד שלא השתניתי. עדיין, אני חושב שבלי הקשר שאני נמצא בו הייתי משתגע. בזה כנראה לא השתניתי בכלל.
אני עדיין חיה פוליטית, ד'ו. במקום אחר, אבל זה לא הענין של הבלוג הזה.
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, או: מה קרה בשש השנים האחרונות?
באמת הלכתי לקורס בצבא והכרתי המון אנשים מעולים. חלקם חברים טובים שלי גם היום, יותר משנתיים אחרי השחרור.
חודשיים אחרי פרסום הפוסט האחרון, הכרתי את מיכל, והיינו חברים שנתיים. נפרדנו בקיץ 2006, קצת לפני מלחמת לבנון השניה.
זה כדי להראות לכם, ידידיי הצעירים, שלפעמים הרגשות שלנו מטעים אותנו. לא היה לי קל להתגבר על דפי, אבל זה קרה. סיפור מצחיק: כדי לא לדבר עם דפי (אין צורך בסימן קריאה), שמרתי את הטלפון שלה עם טעות באחת הספרות. חשבתי שאני בטח אזכור את זה כשיעבור מספיק זמן. ובכן, לא זכרתי. אחרי כמה שנים שלחתי לה הודעה פה ושם, ביומולדת שלה או בכל מיני אירועים אחרים. היא לא קיבלה אף אחת מההודעות האלה, ואני הייתי משוכנע שהיא עדיין לא בשלה לדבר איתי. אחרי כמה שנים גיליתי את הטעות... דיברנו איזה פעמיים, אבל לא באמת. אני רק יודע ששנינו, מזל, עברנו הלאה.
בכל מקרה, התגברתי. את מיכל אהבתי מאד. ההתגברות עליה היתה לי קשה ביותר, ופגעתי באנשים בגלל הקושי. זה לא היה בכוונה, אבל הייתי מאד מבולבל, ולשם שינוי אני סולח לעצמי. (אני כן מתקשה לסלוח לעצמי על דברים שעשיתי בגילאים שבהם כתבתי את הבלוג הזה).
אני חושב שכן השתניתי. אחרי דפי ועוד סיפור עם דניה, בא קטע ממש מעניין.
היתה לי ידידה בשם צליל (שימו לב, יש הבדל של כמה שנים בין הסיפור הזה לקשר שאני נמצא בו עכשיו). זה היה מיד אחרי דניה, והיינו ידידים. למדנו יחד, טיילנו יחד בים. אני חשבתי שהיא בקטע. כתבתי שיר (עוד דבר שלא עשיתי כמה שנים...) שהבהיר את ההרגשה שלי, והיא קראה אותו. ואז היא דחתה אותי.
ואז החלטתי שאני לא יכול ככה יותר. כמה אפשר לנסות לבנות משהו חדש לפני שלגמרי התמודדת עם הדברים הישנים? כל קשר חדש כזה היה נסיון לכסות על פצע שעוד לא הגליד. "אתה צריך אהבה חדשה"... כן, אבל לא מיד. צריך קודם להתגבר. אז החלטתי לעשות הפסקה מבנות. לא ידידות, לא מין, לא אהבה. כלום.
זה החזיק חודשיים. הבנתי שהייתי מניאק לבנות, שתמיד קיבלתי מה שרציתי, ואם לא התאים לי לגמרי, חתכתי מיד. לא הייתי כן עם המון בנות והן נפגעו מזה.
ההבנה הזו שינתה אותי. אני הרי בנאדם טוב, אז למה התנהגתי ככה?
החלטתי שמה שאני רוצה, ואפשר לראות את המקורות לזה כבר בפוסט האחרון, זה זוגיות יציבה, אהבה אמיתית.
וזו היתה מיכל. היה לנו קשר בדיוק כזה. אמיתי, יציב יחסית וטוב. אהבה אמיתית.
ואחרי שהיא נפרדה ממני, הייתי שבור לב ומשוגע כמו שאני בטח אהיה בכל גיל שבו יפרדו ממני (וזה כבר בטח לא יקרה, חס וחלילה...).
זו היתה תקופה קשה. השתרמטתי, והייתי מבולבל מאד.
הייתי בצבא, וחזרתי הביתה פעם בשבועיים. זו היתה תקופה איומה. אני לא רוצה להשוות בין כאב הפרידה ממיכל לכאב הפרידה מדפי, כי זה בלתי אפשרי. אבל שתי הפרידות היו כואבות מאד.
ואז קרה נס... נס שהיה קורה בסופו של דבר, אבל לי הוא קרה מוקדם.
הכרתי מחדש את אותה צליל שדחתה אותי יותר משנתיים קודם. במשך חודשים ארוכים היינו בקשר לא מוגדר, שנע בין ידידות לבין קשר רומנטי, עם הרבה באמצע.
זו השנה השניה שאנחנו חיים ביחד. גרים אחד עם השני, הולכים לישון מחובקים כמעט בכל לילה. יש לנו חשבון בנק משותף. אנחנו מאוהבים מאד, שלוש שנים. וכל יום האהבה שלנו ממשיכה לצמוח.
מוסר ההשכל ברור.
בהצלחה!
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
