אוטופיה

אני לא יודעת מה עובר עלי.
אני מרגישה דכאונית, אני מרגישה אבודה,
אני רוצה להעביר את כל היום במיטה מכורבלת בלי לתקשר עם אף אחד.

אני רוצה להרגיש תחושה תמתמדת של סוטול,
כשהראש כבד והכל מרגיש כמו חלום. 

הרגשה מעורערת, שנובעת מהתחושה שיש לי זהות לא מגובשת
שגורמת לי לתחושבת אובדן זהות
כי יש הבדל כל כך גדול בין מי שאני ולבין מי שאני..
הגיוני? אני בספק 
בעניים שלי אני רואה את עצמי בדרך שונה, עד שאני מסתכלת על עצמי במראה
וקולטת מי אני באמת לעיניי שאר העולם, אדם רדוד שמתעסק ביופי שלו כל החיים
למרות שהוא יודע שזה לא באמת מה שמעניין אותו, אבל זה כן, אבל זה לא
אבל אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. פשוט ככה.

הראש מעופף והמילים נכתבות, ללא הגיון
חלקן על הדף וחלקן בתוך הראש שלי, אבל הן שם, מרקדות להם
מנסות למצוא מוצא, אבל נרמסות בדרך