אוטופיה

הייתי מוותרת על כל החוויה הזו.

הטיול שנתי הזה הששאיר בי אווירה טראומטית.

לא רציתי לצאת אליו מההתחלה, לא רציתי את כל ההווי החברתי הזה שאני לא חלק ממנו,

זה לא היה כיף, ולא היה בזה שום דבר משעשע לקבל התקף חרדה בזמן שאני על איזה הר באילת..

התחושה הזו שלאט לאט נגמר לך האוייר לנשום, ואתה נאנק על הנשימות שלך, והבכי מתחיל ללא שליטה

ואני מתחילה למלמל לעצמי חרישית , הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר שוב ושוב ושוב

למרות שברור שהכל ממש לא מסדר.

זה השלב בטיול שהתחלתי לחשוב אולי צריך להושיב את ההורים לשיחה ולהעלות חזרה את נושא הכדורים. אבל אני מפחדת.

חשבתי חשבתי וחשבתי עוד קצת, העלתי טיעונים בעד ונגד, אבל עדיין אין החלטה..

הטיול נגמר, עלינו לאוטובוס, בדרכנו לעיר מאילת, ליד דימונה נתקע האוטובוס, הכיף לא נגמר...

אני רק רציתי לגיע הבייתה לסיים עם זה, אבל לגורל יש תוכניות משלו

אומנם חילצו אותנו אחרי שעה וחצי אבל המצב רוח שלי מנוכר מנסה להכחיש את כל המצב הקיים

להתעלם מהפוסטמות הצווחרניות בחלק הקדמי של האוטובוס, להתעלם מהבהמות ששכחו לקחת ריטלין במושב האחורי

בסופו של דבר כל האנרכיה שעברה גרמה לי להתמוטתת, התחלתי לבכות בשקט בלי שאף אחד ישים לב, באיזשהו שלב כבר לא הצלחתי לנשום

והכל היה עבורים יותר מידיי, לקח לי כל כך הרבה זמן לחזור למצב ניטרלי, 

כרגע כל מה שאני מרגישה זו ריקנות, אני מרגישה נוראי, אני ניראת נוראי, חיוורת כ"כ.

אני עדיין לא יודעת מה לומר להורים

אבל אני יודעת שהם רואים שמשהו לא בסדר...

חיוך מזוייף - טיול שנתי 2013
*פחמימות גורמות לי לרגשות אשם.