טורניץ איבד שני מטופלים. אחד היה לא צפוי. בדיוק התאזן והרגיש טוב ויותר ואז זרק את עצמו מאיזה גשר. השניה היתה צפויה. מקרה אבוד, הוא אמר, רק כואב לו שהיא לא ניסתה איזה תרופה שהוא רצה לתת לה, אבל היא פחדה להשמין. כואב לו לטורניץ, העיגולים סביב עיניו כהים מן הרגיל. את הבחור שזרק את עצמו מהגשר גם אני הכרתי. נתקלתי בו באחת מתחנות דרכי. עצוב לי עליו. הוא היה בחור חכם וצעיר. בדיוק עשה תואר שני במדעי הרוח. עצוב לי גם על הוריו. בסך הכל הם ניסו לעזור לו, אבל היה קשה איתו. רגע אחד הוא היה בסדר ובמשנהו פעל באופן פתאומי והרסני. זה היה שילוב של גילו הצעיר והתבהרויות פתאומיות שגילו לו כמה הוא חולה. הוא רצה לצאת עם נשים ובכלל לא הלך לו.
טורניץ מתלונן: "מה אני קוסם? גם לפאציינט יש אחריות." העיגולים שלו כהים מאוד. אשמה כבדה. אני מנסה לעודד אותו. יש גם סבל קיומי. מה לעזאזל עושים עם סבל קיומי? נעשיתי עצובה מאוד. אחר כך הוא מנסה לעודד אותי ומספר לי על אחרים, חזקים יותר, לומדים על המחלה ומצליחים להחזיק את עצמם. עובדים, לומדים, מקיימים חיי משפחה.
עברנו לדבר עלי. סיפרתי לו על הטריקים שלמדתי להפחתת חרדה. "דבר ראשון בבוקר, אני עושה את הדבר שהכי מפחיד אותי". טורניץ התפעל ורשם לפניו. טורניץ כתב רומן, שעומד לצאת בהוצאת ספרים מכובדת. אני שמחה בשבילו. סיפרתי לו שגם אני כותבת. הוא התלהב וביקש לקרוא.
כשהגיע הרגע לשלם, הוא עשה לי יופי של הנחה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
