כשהייתי בת 12 דיברתי עם אמא שלי בחדרון המקלחת בבית בקיבוץ. הייתי כנראה מודאגת וחגתי סביב אמי שעמדה מול הראי המוכתם. אינני זוכרת האם התאפרה, מרטה את גבותיה או בהתה. היא נהגה לייצר מצגים מדומים של פעילויות שגרה, בכדי למלא את מצברי הבהייה שהיו חיוניים לה. אני בטוחה שהסתובבתי לידה עד שהבחינה בי ואז אמרתי: "אני פוחדת שכשאהיה מבוגרת, אני אשתנה יותר מדי ואני אעשה דברים רעים ושאני לא אדע שאני עושה טעויות."
היא אמרה לי שאף פעם לא יקרה לי משהו שלא תהיה לי שליטה עליו. עכשיו דאגתי הרבה יותר, כי ידעתי בוודאות שאמא שלי טועה.
***
אני כל כך מתגעגעת, אבל קשה לי להביע את עצמי דרך חבצלת. ולמה בכלל אני צריכה אותה?
כבר הרבה זמן שאני לא חושבת באופן כותב. פעם אחת, לפי כמה שבועות, ישבתי באוטובוס המזדחל וחשבתי שאני מרגישה כמו אוטובוס-כפול, מתנהלת בכבדות ומחנק ושום דבר לא קל. אפילו הזדהתי עם עצבותו של האוטובוס לרגע מטופש.
בזמן האחרון הדימויים מוזרים: אני מרגישה כמו אוטובוס, כמו מלבן, כמו פלפל ממולא באשמה.
***
על אף דלות החומר וכבדות התוכן, אני כבר כמעט נורמאלית. אני פרש הרוכב על סוס עצבני ואני נופלת על התחת רק לפעמים.
טורניץ מאוד מרוצה ממני. הוא מפנה לי מטופלים ואומר שהוא מרגיש שתהיה לי הצלחה עם חולים קשים. את טורניץ, אגב, תקף לפתע דחף לצייר, אז הוא מוציא ערמות של דפים קודרים ומראה לי. טובים. וליד כל זה, טורניץ עדיין דואג לי, בגלל נטייתי להתעופף למחוזות אושר בדיוניים כאשר המצב מצריך דווקא נוכחות בעמק הבירוקרטיה והבכא. מזה שנתיים שלא התעופפתי. התחלתי כלטאה וזחלתי ועליתי בהדרגה בשלבי האבולוציה של יצורי היבשה. יום אחד, כאשר יהיה ברור שאני לא עומדת להמריא שוב, טורניץ ושאר אוהבי ישובו לסמוך עלי ואני כבר לא אפחד שהשמחה והעונג שלי הם סימן לאסון. ואולי אי אפשר יהיה לסמוך עלי עד הסוף לעולם וזה כואב אבל גם זה בסדר. לא את הכל אפשר לתקן.
תן לי את האומץ וכו...
***
רציתי לספר שאולי אולי אולי אולי נפתחה אפשרות לאהבה, אבל אז פנים הגוף שלי שידר לי איתות שאומר - 'את טועה! בוודאות'.
עדיין לא. עדיין לא.
(הכותרת של הפוסט היתה היחידה שמצאה חן בעיני. למרבה הצער, כרגע אני לא מצליחה לחשוב על קשר בינה לבין התוכן.)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
