Live every moment like it's your last

ואולי ריח האדמה הרטובה ירפא את הכל, אולי הגשם יחזיר את מה שהמציאות הכואבת לקחה. הקיץ רק העמיק את התסכול. החום המחניק ועודף הזמן השתלטו עליי, כבלו אותי לריקנות שבי ואילצו אותי להתמודד איתה. ואני, מותשת מההתמודדות הבלתי-פוסקת הזאת, נכנעתי לייאוש. כל נשימה הגבירה את תחושת הכבדות, כל הכעס התפרץ בבת אחת. לראשונה, הרגשתי שהמלנכוליה שבי אינה רצויה. אבל החורף מקבל את כולם...

כל ההרגשה הזו ..ההרגשה הראשונה של תחילת החורף ,עושה לי טוב בלב .

אפילו המחשבה שאמא לא תהיה כאן איתי בימים הקרובים כבר לא מדאיגה אותי , למרות שהגעגוע מכניע .

ובאמת, כל הזיכרונות מהקיץ האחרון העיק עליי לחשוב עד כמה חברים טובים מחכים לי תמיד .

וכמה מהם, פשוט זיכרון דועך . אני שמחה שלא שמרתי על קשר איתם.

ואני מניחה , שבשלב כלשהו של החורף,אני הולכת להשתנות – אבל הפעם , באמת להשתנות .

הם שרים על אהבה,

על רגש עוצמתי,

אך רגשות לא

היו מנת חלקי.

הם מזמזמים מנגינה,

מורכבת, רב גוונית,

אך הם השתיקו

את המנגינה שבי.

והם ניסו למצוא לי הגדרה,

"מלאך שבור כנפיים",

"ילדה שבורה",

אבל איני כזאת...

איני כזאת.

הם שרים על ריקנות,

חונקת, מעיקה,

אך הם אינם יודעים

ריקנות מהי.

והם יבכו בלי סוף,

על הקבר הטרי,

הקבר אותו

חפרו בעצמם.

והם ניסו למצוא לי הגדרה,

"מלאך שבור כנפיים",

"ילדה שבורה",

אבל איני כזאת...

אני לא חלק משירם.

מה עובר עליי?

גם אני לא יודעת.

וזהו ..

הפוסט על הקיץ הנוראי שעבר עליי ,

ועל החברות הנפלאה שסובבת אותי כבר המון זמן ..

פשוט להיות אופטימית , זה הסוד :D