כמו רוח, שותקת.

" זה שוב הגשם הראשון
מנגן שירו על החלון
מזכיר לי את החורף שעבר ,
התחבקנו כשהיה אז קר... "

מישהו ממכם מוכן להסביר, למה הוא לא יוצא לי מהראש ומהלב?

מה לא ניסיתי לעשות..

להתחיל משהו עם מישהו אחר, לצאת.. הכל, פשוט הכל.

אבל הוא תקוע לו שם בלב שלי, כמו אבן.. לא זז :\

אז כן, אני אוהבת אותו. אוהבת כמו שלא אהבתי בחיי.

כמה אני יכולה כבר להבטיח לעצמי שיהיה טוב?

אני מתמרמרת לכם פה, כמו איזה זקנה בת 80. נמאס.

תכלס? אני בתקופה הכי יפה בחיים שלי,

ואני לא רוצה להיות עצובה בזמן הזה.

פשוט לא.

אני מבטיחה לעצמי, שמעכשיו, אני כל הזמן מחייכת.

גם כשרע, גם כשעצוב, גם כשקשה - אני מחייכת.

ואף אחד, אבל - א ף  א ח ד לא יוריד לי את החיוך מהפנים.

ועכשיו? אני בטוחה שתמיד יהיה טוב

נמאס לי מהיחס הזה.

נמאס לי מהאנשים הצבועים האלה.

נמאס לי מהלימודים הקשים.

נמאס לי מהמורות הרעות והממורמרות.

נמאס לי מהציונים הנמוכים.

נמאס לי מהאמא הזאת.

נמאס לי להתגעגע ולבכות.

נמאס לי מעצמי.

נמאס לי לקום כל בוקר.

נמאס לי לחיות.

לא יהיה טוב. כבר לא.