samkok

"סתם עוד פרק בלי שם"

היא ניגשה לכיוון המזוודה שלי,פתחה אותה והתחילה להוציא הכל.

היא פתחה כל קופסא,מיששה כל חולצה,ודחפה ידיים לחפצים שאפילו ללא הייתי מעלה בדעתי שניתן להחביא שם משהו.ללא ספק,טראומה קשה בשבילי....

"טוב,אז זה הכל" אמרה רותי אחרי 3/4 שעה,בזמן שאני ישבתי על המיטה ממול ובהיתי בה.

"את יכולה לארגן את הדברים שלך עכשיו," הוסיפה 

"אממ,בסדר,אבל את יכולה לבקש מאסי לא להיכנס איזה 10 דק'? אני רוצה להכניס את כל מה שלא בא לי שיראו למזוודה" אמרתי במהירות

"כן,כמובן" חייכה "אם יש לך שאלות אל תהססי לפנות אליי. אה,ובקרוב ניתן לך חונך"

"נהדר,תודה" אמרתי,והתחלתי לארגן את חפצי. הבטתי סביבי,לאחר שדחפתי את כל הדברים למזוודות.

בחדר האמבטיה היה  דווקא די הרבה מקום,והיו גם שירותים,דוש,כיור ו-2 ארוניות קטנות מתחתיו.

פתחתי אותן,ולהפתעתי ראיתי ששם מחולק המקום לשניים-אזור הבנים ואזור הבנות.'טוב,אז יש לי מקום

לטמפונים,סבבה' התעצבנתי... למה אני צריכה לחלוק מקום?!

בחדר עצמו השארתי בנתיים הכל במזוודות,לא רציתי להתחיל לפרוק... או לחטט במגירות.

דפיקה נשמעה בדלת.

"היי,קט? אפשר להיכנס כבר?" שמעתי את אסי

"כן,בטח!" השבתי.

במבט מקרוב הוא נראה בן 17,והיה ממש חתיך....

"תקשיבי,ליאת ושמיר יגיעו בערב,הם בפעילות,אז אנחנו נוכל לעשות היכרות בנתיים"

"נשמע נחמד... למה אתה לא בפעילות?" הסתקרנתי

"אה,אה.... עונש.. לא משנה" אמר מהר "אז מה הסיפור שלך?" שאל. לא היה אכפת לי שהעביר נושא.

"אני בת 15 וקצת,יש לי אח גדול ואחות קטנה,ושני הורים די מעצבנים,והייתי בהמון לחץ ובאסה כזה,אז

התחלתי עם חשיש ואקסטזי ועברתי לקוק וכאלה...אתה יודע" סיפרתי לו,לא התביישתי.

"מה הקטע שלך,אם כבר?" שאלתי אותו

"אה,טוב,אני בן 16.5,ואחרי שהמורים עיצבנו אותי,והחיים עיצבנו אותי,אז הייתי חייב להירגע קצת,

ובמועדונים נורא קל להיסחף... פשוט שמרתי על קשר עם כמה אנשים ושכחתי..." הוא לא פירט על משפחתו.

"ואתה כבד כזה?"

"לא ממש,לא"

"מזתומרת?"

"רק מה שאת אמרת,ועוד כמה... ועם ההרואין עצרתי בדיוק בהתחלה...כאילו,פעם אחת הזרקתי,וזהו"

"טוב.... אז בוא נצא עכשיו מהדיכי... כמה זמן אתה פה?"

"לא הרבה זמן,חודש וחצי,חודשיים.."

"אז אתה חדש פה?"

"תקשיבי,לא מתאים לי לשקר לך,אז אני נפתח איתך יותר מאחרים,אבל באמת שאין לי כח לקטע הזה כי את

ניראת כמו מישהי שתתחיל לפחד ממני...וכבר היו לי מספיק כאלה... לפני שאת הגעת,למשל,התחלפו פה

בגללי 2 בנות ובן"

"אני לא אפחד ממך.אני אולי ניראת לך חלשלושה כזאת,אבל אני לא!"

"נגיד ו..."

"נו,מה אכפת לך להגיד?"

"את יודעת מה,על אחריותך-מצידי,כמה שאת נחמדה,את יכולה לעבור"

"אני לא... יאללה,דבר כבר"

"טוב,אז ת'אמת שהייתי ממש חזק בקטע הזה,ואחרי שנכנסתי ויצאתי מפה איזה 4 פעמים ודקרתי מישהו,

ודרך אגב,זאת פשוט פעם ראשונה שתופסים אותי על זה,אז אמרו לי שיקחו אותי למוסד לעבריניים צעירים וזהו,ושמספיק חיכו עם זה,אבל אז באה איזה מישהי,לא יודע מי,שדיברה עם השופט,ושיכנעה אותו לתת לי הזדמנות אחרונה,והנה אני פה"

שתקתי.זה היה מפתיע,מאוד מפתיע.

"אבל עכשיו אתה בסדר,לא? אתה כאילו לא מתכוון לדקור עוד מישהו,או להתמכר שוב,נכון?" שאלתי בקצת חשש.

"לא," צחק "אבל אף פעם אי אפשר לדעת." רעד עבר בי,צנחתי על הרצפה.

"קט,קט,את בסדר?" אמר לי,אבל הוא לא נראה לחוץ,למרות שהרעידות רק התגברו.

"תקשיבי,זה תסמיני גמילה,עברתי את זה הרבה פעמים,אז אני יודע שזה לא נעים,אבל את פשוט צריכה לנשום

עמוק ולקחת את הכדורים שרותי נתנה לך.איפה הם?" שאל.

"ב...ב... במזוודה האדומה" התנשפתי.

"במזוודה האדומה.. בסדר,רגע... הנה זה!" צעק בשמחה,והושיט לי את אחד הכדורים הצהובים.

"תבלעי את זה ככה,בלי מים,ותנשמי עמוק" הדריך אותי.עשיתי מה שהוא אמר,ולהפתעתי תוך חצי דקה כבר יכולתי להתיישב על המיטה ממול.

"את בסדר עכשיו?" שאל ברוגע

"כן,יותר טוב,תודה"

"לך אין את זה?" שאלתי,זה נראה לי קצת מוזר

"או,יש לי,ועוד איך יש לי" אמר במרירות "רק שלי כבר יש כדורים שאני לוקח מראש,ואל תשכחי שאני פה יותר זמן"

"וואלה" אמרתי,והייתה שתיקה מביכה.

"תקשיב,אני אומרת לך דוגרי,אני לא מפחדת ממך,אבל אני כן דואגת.נהיית לי מן ידיד,וגם אני לא רוצה שלא

תהיה לך דרך חזרה.אז אני חושבת שאני ואתה צריכים ללכת לרותי."

"למה?" שאל בחשדנות "את רוצה לעזוב גם את?"

"לא," אמרתי עם חיוך על הפנים "אני רוצה שאתה תהיה החונך שלי"

לפי מד הכניסות יש דווקא הרבה כניסות לבלוג,אז למה לא מגיבים?! ממש לא בא לי להיות כמו אלה שאומרים

"אם אין לפחות תגובות,אז אין פרק" ,בגלל שאני לא כזאת,ואני גם עושה את זה בשביל עצמי...

אבל נחמד לקרוא מאנשים שאהבו,ואפילו מכאלה שלא,מה דעתם...

אז עכשיו עם חיוך כמו רותי () שבת שלום!

"חלומות"

הם נכנסו לבניין גדול ומפואר,שניצב בדיוק מול השער הראשי....

קט הסתכלה סביב. להפתעתה היא ראתה הרבה אנשים שמחים,ורק מעט עצובים או מתבודדים.

היא נכנסה עם משפחתה ללובי,והם ראו אישה חייכנית ושמנמונת,עם גוונים בלונדיניים צועדת לכיוונם ממשרד בצד.

"שלום,את בוודאי קט" ניגשה אל קט "נעים מאוד להכיר אותך,אני רותי" קט חשבה שזה שם מוזר יחסית לשנת 2009,והרותי הזאת לא ניראת מבוגרת מאוד,אבל היא הייתה נחמדה... אז מה זה משנה איך קוראים לה? מצד שני,היא לא כל כך רצתה להיכנס לשם,היא עדיין לא חשבה שהיא מכורה...

"שלום" ענתה,ולא הוסיפה. היא עדיין לא הייתה בטוחה לגבי הרגשתה,והיא לא רצתה לרמוז על התנהגות טובה או רעה.....

רותי ניגשה לדבר עם הוריה של קט,ולאחר 5 דק' קט נפרדה ממשפחתה,ופנתה בעקבות רותי.

"אז,קט,אני רוצה שתמלאי את השאלון הזה," והניחה ערמת טפסים לפניה "ואז תביאי אותו אליי,ננהל שיחה קצרה אם יהיה צורך,ונסדר אותך בחדר."

"בסדר" השיבה קצרות,ולקחה את  הטפסים. היו שם כל מני שאלות שעיצבנו אותה,למשל 'האם אתה מגדיר את עצמך מכור?' ואז לכתוב את הדרגה מ-1 עד-10 ,או למשל:'מי הוא הספק שלך? איך נפגשתם?' וכו'.

אבל היא מילתה את השאלון בשתיקה.

הייתה שם שאלה שהצחיקה אותה,והיא צחקה בקול. הנער שישב מולה הרים את ראשו מבין ברכיו,והביט עליה.

הוא חייך אליה,וזאת הייתה הרגשה נעימה.

"למה את צוחקת?"

"בוא,תסתכל רגע בשאלה 17"

"אה...." אמר וגיחך "אני זוכר את זה..."

"מה ענית?"

"כן"

"רציני?!" היא פערה עיניים

"לא,לא...סתם צוחקים... אני מניח שאת ענית לא?"

"ברור,ברור..."

"אני אסי,דרך אגב"

"קט"

"כן,כן,הכל נראה כשורה.. יחסית"

"תגידי,רותי,אני יכולה לשאול אותך שאלה?"

"אוה,כן,בוודאי"

"אממ,הנער הזה,שהיה מולי בחדר המתנה... אסי.."

"אוי"

"סליחה,מה אמרת?"

"לא,כלום,חמודה"

"אה,טוב... אז אולי את יכולה להגיד לי מה הסיפור שלו?"

"אני נורא מצטערת,אבל זה חיסיון רופאי.."

"טוב,בסדר.. אני יכולה ללכת? אני קצת עייפה"

"כן,כן,בוודאי. אני יראה לך את החדר שלך. אצלנו חולקים חדרים,לפעמים אפילו בנים עם בנות.

אנחנו דוגלים בגישה של'אין מה להסתיר'-הכוונה היא בלי סודות"

"אוקי...נראה לי שהבנתי... אז זה עוד רחוק?" המזוודות כבר היו כבדות לה

"לא. למעשה... הנה זה. חדר מספר 46,רוני,שמיר,ליאת ו.. אסי" ליבה של רותי צנח. ליבה של קט קפץ.

"סבבה.תודה,אני כבר יסתדר מפה" מיהרה לסלק אותה.לפתע היה לה המון מרץ.

"לא כל כך מהר,עוד לא ערכו לך בדיקת חפצים"

"אה,ואיפה זה?"

"בחדר שלך"

"לפני כולם?!" הזדעזעה

"לא,ברור שלא... אם יש מישהו בחדר נוציא אותו,זה הכל" היא שתקה ונכנסה לחדר. היו בו 2 מיטות קומותיים,

והיא ראתה שהמיטה המסודרת והפנויה היחידה הייתה המיטה העליונה הראשונה. במיטה העליונה ממול שכב אסי על גבו,מקשיב למשהו בmp ... הייתה שם גם דלת נוספת,כנראה לשירותים ומקלחת...

"אסי,צא בבקשה" אמרה רותי.הוא לא שמע אותה.

"אסי!!!" צעקה רותי

"מה?"

"צא בבקשה"

"אה,החדשה,שוב נפגשים,אה קט?"

"כן..." הסמיקה קלות

"טוב,נקווה שלא הברחת כלום..." וקרץ לה

"כן,נקווה"

"החוצה!" צעקה רותי

"אני יוצא,אני יוצא... עצבנית" אמר אסי בקלילות ויצא החוצה

"טוב,אז שנתחיל?" אמרה בענייניות רותי

או,זה הולך להיות מעניין,חשבה קט,כל הסיפור הזה.. הלילה יהיו לי הרבה חלומות מוזרים...!

פרק חדש....

"התנפצות"

"מרתה ירינס' ליבוביץ.הכי טוב באזור." קבעה בהחלטיות היועצת של קט מבית הספר.

"באמת? את בטוחה? רק הטוב ביותר לקט... שתצא מהר ובריאה" אמרה בחשש דניאלה.

"אני עוסקת בזה כבר המון זמן,גברתי,ותאמיני לי שלזה יש את סיכוי ההחלמה הטוב ביותר. לפעמים גם המהיר ביותר,אבל שניהם

תלויים למען האמת בקט. אני חושבת שהיא ילדה טובה,שרק עשתה טעות. אני באמת מאמינה שהיא תצא מזה בשלום" הוסיפה היועצת.

למען האמת,הפעם היא לא שיקרה. בדרך כלל היא אומרת להורים דברים כאלה,אבל את קט היא מכירה כבר כמעט שנתיים,והיא נראית לה באמת בסדר יחסית.... היא קיוותה שהיא סוף סוף תהיה זאת שיצאה מזה בשלום והחלימה,הראשונה מאז שהיא עצמה עברה לעבוד בבית הספר הזה... היא זכרה את היום ההוא טוב מאוד,את החששות,הפחדים.... בגלל זה היא הרי באה לעבוד עם נוער,הזכירה לעצמה.כדי שלא יקרה לאף אחד מה שקרה לבנה.אוי,אמיר... היא חשבה בעצב,למה עזבת אותנו,אמיר? למה לא אמרת שקשה? היא ידעה שחלק מהתלמידים צוחקים עליה בגלל נטייתה לדאגה לכל תלמיד,והזמנה תכופה לשיחות עם כל התלמידים... אבל בכללי די אהבו אותה,והיא הייתה בטוחה שהיא הצליחה לעזור,אז זה שווה את זה.

"טוב,אז להתראות,תודה" אמרה בהיסוס דניאלה. היא ראתה את היועצת שוקעת במחשבות,ורצתה כבר ללכת.

"אה,אממ,כן," הסמיקה היועצת "להתראות,ויש לך את המספר שלי אם את צריכה משהו"

"תודה" אמרה דניאלה והלכה. בזמן שצעדה לכיוון המכונית חשבה על כך צריך למהר. הרי המצב לא יכול להמשיך כך! אמנם ביתה הקטנה שמחה שאחד מבני המשפחה תמיד בבית,אבל המצב היה לא נוח לכולם.רן רצה להישאר בבית ליד קט,אבל היא התעקשה שיישאר מקסימום יום בשבוע,שלפחות הוא ישמור על ציוניו ועתידו,ודויד היה כל כך מדוכא,וכועס,ובעיק מבולבל,שלא רצתה להשאיר אותו ליד קט יותר מדי זמן.וגם הייתה לו עבודה... אז יצא שהיא עצמה נשארה בבית עם קט כל השבוע וחצי האלו,והיא זאת שערכה חיפוש בחדרה,לוודא שאין כלום יותר,ואחר כך נשאה בכעסו של בעלה משום שפיספסה כמות מסויימת וקט כבר השתמשה בה..... אז הנה,היום היא תקבע לקט תור למוסד,והמזוודות כבר ארוזות כמעט,אבל היא לא בטוחה מה לשים בהם,אז היא שמה ומוציאה,אורזת ופורקת מחדש,וחוזר חלילה... כי מי יודע מה צריך לקחת לגמילה?!

"לא"

"זה לא נתון לוויכוח."

"אבל אמרתי לא,וזה קשור אליי,אז לא!"

"אין דבר כזה,יש לך בעיה,וצריך לפתור אותה"

"אז תלכו אתם לשם,למה נראה לי שאתם אלה שיש להם בעיה! אני בסדר גמור,אתם לא רואים?!"

"המזוודה שלך כבר ארוזה חלקית.את רוצה לשים עוד משהו?"

"אבל אני לא הולכת!!!!"

"בסדר.אני אסיים לארוז אותה.תישארי פה או משהו"

"אל תגעי לי בדברים!"

"היי,דברי יפה לאמא שלך,ברור?! איך את לא רואה כמה אנחנו דואגים לך?!"

"לא איכפת לי,אתם לא קולטים שלא איכפת לי?!!"

פלאק!

"אי! יא בן.."

"תגידי,איך את מעיזה להגיד שלא איכפת לך?! את יודעת מזה למצוא אותך שם ככה?! עוד שנייה היו אונסים אותך ואת אפילו לא היית יודעת,או מסוגלת להתנגד,או רוצה להתנגד! לא יודע כבר מה יותר גרוע...."

"אח שלך צודק עכשיו לכי תעזרי לאמא שלך עם המזוודה." 

"לא רוצה."

"זהו זה.המזוודה מוכנה.דויד,אתה מוכן להוריד אותה למטה? אני ארד עם קט."

"בסדר,ו.."

"אתה תצטרך להוריד גם אותי,כי אני ממש לא מתכוונת לזוז מפה.לא מספיק העוצר המפר הזה,עכשיו גם מוסד?! תגידו,השתגעתם?!"

במכונית,בדרך למוסד

"אני מפחדת" לחשה קט.היא השעינה את ראשה על כתפו של רן,מתרפקת על אחיה הגדול.היא אפילו לא הספיקה להיפרד משיר,

שנשארה אצל אחת השכנות....

"אני יודע,זה בסדר," הרגיע רן "הם יעזרו לך,את תצאי קט חדשה.. או יותר נכון,ישנה..."

"אבל אני אפילו לא מסוגלת להפסיק ל-6 שעות,איך אני יפסיק לתמיד?!" היא כבר בכתה

"תצטרכי פשוט להתמודד" הוא אמר,והם שתקו כל הדרך.כעבור 15 דק' הגיעו.

"הנה זה" אמרה קט "הבית החדש שלי לזמן הקרוב" הם יצאו מהאוטו,וראו גדר לבנה גדולה מקיפה קבוצת בניינים,וחצר מטופחת...הם לחצו על הזמזם בכניסה,והדלת נפתחה.

קט נשמה נשימה עמוקה,ונכנסה ראשנה.

"הסברים"

-

"דבר." אמר דויד בחומרה לבנו

"אני,אמ," גימגם רן במבוכה

"מה קרה לה?!" אמו אמרה. היא ניסתה שלא לצעוק,לא להעיר את קט.

"עשית לה משהו?" התערב האב "איפה הייתם? מה קרה?!"

"הלכתי לקחת אותה מהפארק" אמר,והושיט קדימה על השולחן את הכדורים והאבקה.

הוריו נשארו חסרי מילים. "זה,זה שלך?" אמרה אימו חלושות,בתוכה קיוותה שזה של חבר של קט או משהו.אפילו של רן,שכן ניתן יהיה להסביר את התנהגותו,והוא נראה בסדר..... אבל היא ידעה כבר מה התשובה. אביו נשאר חסר מילים.

"אני מצטער," אמר והרכין את ראשו,הוריו הזדקפו לפתע,חושבים שמה זה הוא "מצאתי את זה בחדר שלה היום בצהריים" הוא ראה דמעה צונחת מעין אימו,והתקשה להמשיך. "חיפשתי אותה ומצאתי אותה בפארק.היא עמדה לבלוע עוד כדור,ו.." זה מספיק,קטע אותו דויד,הוא לא יכול היה לעמוד גם בזה וגם בבכיה של אישתו. "הבנו את העניין. רק תגיד לי,כמה זמן? כמה זמן זה נמשך,כמה זמן אתה יודע על זה,כמה זמן איבדנו ידע על הילדה שלנו,קיבינימט?!" קולו רעד. הוא קם ועזב את החדר,מעולם לא הרשה לראות אותו בוכה,ואולי מעולם לא בכה.רן לא ידע.

"אתה יכול לספר לי מה שאתה יודע? ואיך מצאת אותה? כדי לקחת אותה לבית חולים?" שאלה דניאלה.

"היא אמרה לי אחרי שהתעוררה... היא סיפרה לי שכבר חצי שנה.. אבל היא לא לקחה...אממ..סמים,טוב,קשים,ולא נראה לי שצריך בית חולים. אבל אין ברירה,אולי זה בגלל איך שראיתי אותה,אבל אני חושב שצריך מוסד.מוסד גמילה." אמר רן,היה לו קשה לגיד את זה,הוא תמיד היה קשור לאחותו ומגונן עליה,פחות מאשר על אחותו הקטנה,ומוסד גמילה פירושו מרחק... וגם ההגנה תישכח.... אבל מצד שני,חשב בעצב,גם ככה לא הצלחתי במיוחד בהגנה כנראה.... עדיף להשאיר את הטיפול למומחים... הוא הלך לחדרו,משאיר את אימו לבדה במחשבות,חושב מחשבות משל עצמו לגמרי האחריות שלו. אולי הייתי צריך לדאוג פחות ללימודים ולצבא ויותר לאחותי הקטנה?! האשים את עצמו. הוא נשכב על המיטה,ומזה יום שלם עמוס וקשה,הוא בכה.

פעם ראשונה שכל המיטות בבית היו רטובות מבכי.