לא בא לי לישון הלילה. אני כבר עייפה ומחר בטח ארצה להתאבד מרוב עייפות. לא שזה רע. ממש לא בא לי לישון, אני רק לא יודעת איזה תחליף אמצא לשינה הלילה, במידה ובאמת לא אלך לישון. חשבתי על קריאה, אבל באמת שאני כבר לא יודעת מה לקרוא. פתאום אין לי חשק למותחנים ופנטזיה ואיש הקובייה (אני לא בדיוק יודעת לאיזה ז'אנר לשייך אותו). גם לא למשהו קליל וטיפשי. אבל כן בא לי לקרוא. אחרי "היער" של הרלן קובן כל שאר התקצירים של ספריו נשמעים לי משעממים תחת והי, נשרפתי היום, אז כואב לי.

זה מצחיק, זו פעם ראשונה מאז כיתה ד' שחשפתי לעולם שמחוץ לבית את הרגליים המקסימות שלי (ליותר משתי דקות, אני מתכוונת). כלומר, במלואן. בלי גרביונים.

 לפני כמה שנים, כשעוד הייתי מטומטמת (או חכמה, תלוי באיזה חצי של הכוס אנחנו מחליטים להתמקד), הייתה לי רשימה טיפשית של תכונות אופי שהייתי רוצה שיהיו לי. ברשימה היו 21 תכונות אופי. חלקן, בדיעבד, ממש דביליות (כאלו שהצלחתי להשיג, אבל עם הזמן הבנתי שהן סתמיות ושלא בא לי עליהן אז פשוט הסרתי אותן ממני) אבל אני זוכרת שהיה ממש נחמד לבנות את עצמי איך שאני רוצה.

כל העניין הזה יכול להשמע נורא צבוע, כי אני כאילו מישהי שאני לא.

משהו במילה "אני" גרם לי להרהר הרבה בזמן האחרון. כל העסק הזה של "למצוא את עצמי", "מי אני", בלהבלהבלה... היה נראה לי נורא מטומטם ולא ממש הצלחתי להסביר לעצמי למה. בעצם, הצלחתי, בראש שלי. בערך. לא ידעתי לנסח... רק ידעתי שאנשים מתנהגים אחרת ליד כל מיני אנשים. כמו למשל, ליד החברים מתנהגים בצורה A וליד סבתא מתנהגים בצורה B.

ואז פתאום, כמעין מושיע, זה הכה בי (חחחח... הייתי חייבת לכתוב את זה). הציטוט הפלספני (אך הגיוני להחריד) מפיו של ג'.ה. וון דן ברג: "איננו אנו עצמנו; לאמיתו של דבר, אין דבר שנוכל לכנותו עוד "אני"; רבי-פנים אנו, האני שלנו כמספר הקבוצות שאנו נמנים עמן... הנוירוטי סובל בגלוי ממחלה שהכול סובלים ממנה בסתר...".

כן, נחמד. בכל מקרה, הצלחתי לבנות את מי שאני לפי הרצונות שלי (ואני לא מתנהגת שונה במיוחד ליד סבתא שלי. כלומר, ברור שקצת אחרת, אבל לא בהבדל של שמיים וארץ). וחוץ מכמה דיטיילס שעוד אפשר לשפר, אני יכולה (במלוא הנרקיסיזם הטהור שבדבר) לקרוא לעצמי מושלמת. כלומר, האידאל של עצמי.

בכל מקרה, קיבלתי ביקורות ממש נחמדות על התצלומים שלי מואדי ניסנס, המושבה הגרמנית וההופעות בפאבים שבנתנזון. אני צריכה להדפיס על קאפה בגודל כלשהו שישה תצלומים. ואז לבחור עוד שישה סתם לכיף שלהם.

אני לא אוהבת אנשים טיפשים שבטוחים שהם חכמים. חוץ ממני אולי.

-שקד-

קודם אתה מת, ואז אתה חי ואז אתה שוב מת.

אתה מתחיל "שם למטה" ומסיים... אה... שם למטה.

מכך נובע ש...: הו, החיים הם כמו גלגלללללללללל