עכשיו כשנזכרתי איך אני כותבת כאן (איכשהו, עם כל החוסר וזה וזה, היכולת הזו אבדה לי), אני יכולה לשוב ולכתוב על דברים שלא מעניינים לאנושות את הטחת. אבל זה לא משנה, כי אני בספוטלייט. אז שתקו.

נדמה לי שזה קשור בין היתר לעובדה שדניאל לא היה כאן שבוע, ובדיוק אתמול בלילה הוא חזר.

כשאני מאחלת מוות למישהו, אני לא באמת מתכוונת לזה. למעשה, בפנים פנימי אני מאחלת בדיוק את ההפך.

והייתי רוצה ממש לסרב להצעה שאי אפשר לסרב לה. אולי זה קשור להיותי פרנציפיסטית, אבל אם אגיע למצב שבו אני מרשה לעצמי לסרב להצעות מהסוג הזה, אני אהיה קצת קרובה יותר למאושרת להיות כאן.

אחת הדרכים לחיים קצת יותר מוצלחים היא כנראה ארגון. לא בהכרח סדר, אבל לפחות ארגון. והאמת שקצת מפריע לי שאני לא מאורגנת במיוחד. עד כמה שזה נחמד ללכת לישון ולהתעורר בכל מיני, זה באמת ממש מפריע לי, ובמצב שלי נראה לי שאפילו הצבא לא יצליח לעזור לי. ואולי אני באמת לא ממש קונבנציונלית בגלל הקטע הזה. מקווה שלא ישימו אותי בבסיס פתוח, אחרת אני אבודה. ובחיי שאני מנסה להיות מאורגנת, אפילו ציירתי מערכת שעות מקסימה על הלוח הטיפשי שלי, וגם התחלתי לעדכן אותה בשטויות (למשל, עוד רגע אני אכתוב לעצמי בכל יום "צחצוח שיניים"), אני עד כדי כך נואשת. אבל איכשהו, מה שכתוב שם, לא משנה מה, מצליח לדחות את עצמו לפעמים אחרות. ואין לי יומן, אז אין לי מקום לעדכן לעוד חודש, אז אני צריכה להסתמך על זיכרון, או על עצמי שאבדוק בפלאפון כל שבוע. לא, גם הלוח לא עובד. איזה עוד שיטות יש?...

יש לי דיכאונות סמויים. גיליתי את זה השבוע. חשבתי תמיד שכשמישהו אומר שהוא מתנהג כרגיל אבל מרגיש חרא 'מבפנים' הוא שקרן בן זונה, אבל מסתבר שלא זה המצב. למרות שאין לי ממש מושג מה זה "כרגיל" בסך הכל.

-שקד-

הא! אפילו המונופול חזר לעבוד!