שלום אנשי הבלוגריה שכנראה לא קוראים את זה (בלי שום כוונה כלשהי לזלזל בכם, אני יודעת שאתם יודעים לקרוא).

אני מכריזה בזאת שעוד לא נטשתי (לא מסתדר לי ממש 'בלוגרית בת 62', אז אאלץ להסתפק ב"עוד לא"), אני סתם בסוף של חופשה בתל אביב כרגע. מחר זה היום האחרון של החופשה הזו, שדי מיצתה את עצמה. מחר יהיה משעמם כמו החיים. שבוע הבא יהיה לי עומס כי הסתבר לי שהמשיכו ללמוד בחול המועד, בני הזונות.

עאגגאעהאכךלהח...

המחשבים פה לא קולטים את האוזניות שלי, כי הם מזדיינים מסריחים.):

אני רוצה גם להודות לכל השלושה-ארבעה אנשים שבכל זאת נכנסו לבלוג הזה כשהוא בכאילו יעני כזה שבק חיים. לא מבינה את הראש שלכם, אבל אחלה. רק חבל שאלו שנכנסו דרך גוגל לא עשו את זה כמו שצריך... אני לא יכולה לראות תמיד מה רשמתם בתיבת החיפוש, יהיה נחמד אם תחפשו כמו שצריך כך שזה כן יתאפשר, כי זה מספק לי בידור רגעי של אושר ונצנצים.

אני לא אוהבת נצנצים. גם לא קונפטי. בעיקר לא קונפטי מנצנצים.

יש איזה ספריהקפה כזה בתל אביב, שנקרא/ת "הנסיך הקטן". עכשיו, המקום הוא מקום מאוד נחמד. הוא כמעט ולא מספק ספרים והאוכל חרא, אבל חוץ מזה... כלום בעצם. זה הכול.

נכון שערפיליות זה קסום?

יש שם גם הרבה סוגי בירה! בואו בהמוניכם וזה.

נורא מוקדם עדיין, מה זה החרא הזה.

כל השבוע הצקנו לקבלה. ירדנו כל חמש דקות כדי לשאול שאלות ולבקש בקשות ודברים. זה היה משעשע. זה הגיע למצב מביך בו טלי מספרת על הכלב, האתיופי-בלתי נראה, שלה שקוראים לו רקסי או אברהם לאחד מהפקידים המסכנים. אבל הוא דווקא היה נחמד וזרם. בכלל, כולם במלון הזה אובר-נחמדים. בעצם בכל האזור הזה קיימים אנשים נחמדים. אני חושבת שאני מפתחת תקוות שווא באנושות. אני אחזור לחיפה ושוב אאבד את אמונתי באנשים. איש ברחוב הלך מאחורינו, כשהבחנתי בקיומו הוא עשה לי "בו."

-שקד-

אנשים צריכים את המחשב ביי.