למה בני גילי שוללים אותי על הסף?

אני מנסה להיות חברותית לשם שינוי, אל תהיו גועל. אפילו בירכתי אתמול את האנשים שאיתי בקורס ב"היי".

גיליתי שבמשך כל השנים הללו הייתה לי חרדה חברתית, ואפשר להגיד שעברתי איתה די מעט תהפוכות. כי היא הייתה יחסית קלה ואז הפכה לקשה יותר ומהקשה יותר עוד לא יצאתי. כלומר, התקדמתי קצת, כן. אני מעזה לשאול את המורה מה הוא רשם על הלוח ולהגיד בשקט "כאן" כששואלים נוכחות. ובשיעורי אזרחות אני יותר נינוחה והמורה בכלל נהדרת אז אני שואלת הרבה מידי. ואני גם כבר מסוגלת לגשת למוכר במכולת ולשאול אותו "כמה זה עולה?" לבדי בעצמי. אבל אני רחוקה מלצאת מזה.

זה תמיד מתחיל ברעידות קטנות. ואז נהיה לי חם. אילו הייתי שמנה עם מטבוליזם בעייתי בטח הייתי גם מזיעה. כשאני מתחילה לדבר גם הקול שלי רועד וחלש מהרגיל. הרגליים שלי מתחילות לרעוד בשלב מסויים, הידיים שלי רועדות אפילו יותר ואני מזכירה חולה פרקינסון (או את סבתא שלי, זכרונה לברכה, שהייתה חולת פרקינסון וגם מתה מזה בעודה רואה צורות ופסים צבעוניים. נשמע כמו סם הזיה מגניב). אני שונאת את זה. אני כל כך שונאת את זה. אין לי שליטה על הגוף שלי באותו רגע. אני לא מצליחה לחשוב צלול באותם רגעים, אני מנסה לחשוב בהיגיון אבל כל מה שאני רואה בראש זה... לא יודעת. שחור? הרבה מידי צבעים? לא משהו חד וברור.

אז לא קל לי בקטע החברתי ולפעמים אני שוכחת לדבר עם אנשים. אבל אני מנסה לשנות את זה, לפחות עם אנשים שהכרתי רק בזמן האחרון. והם לא עושים את זה קל, כי הם די פאסיביים בעצמם, או סתם לא מראים עניין (אולי חלקם יקראו את זה ויבינו את הרמז).

אמא שלי, לעומתי, תותחית בקשרים. נדמה כאילו היא מכירה את כולם.

זה נראה כאילו את כל הדברים החיוביים בי ירשתי מאבא ואת כל הדברים השליליים מאמא. דווקא את מה שחיובי באמא לא ירשתי, מה שהיה חסר לי. יכול להיות שזה היה הופך אותי למישהי פוסטמה, להיות מישהי חברותית וכריזמתית, אבל לפחות הייתי פוסטמה עם קשרים, לא?

מצד שני אמא היא לא העיפרון הכי חד בקלמר, אז אולי מוטב.

-שקד-

שאמנם לא צריכה להיות אשת ציבור, אבל כריזמה וחברותיות הן כנראה תכונות חיוניות בחברה שמלאה בבני אדם.