אז אחרי שעבר הכעס עליכם, קהילת ישראבלוג, היו לי כמה ימים לא רעים. השתבשו כמה תוכניות שבלי קשר שיבשו תוכניות טובות יותר, אבל אלו הן כבר נשכחות העבר.

אז. מה אני עושה בימים אלה? אתם לא באמת שואלים. אז אין טעם לענות.

בעודי מעלעלת לי בספר ההיסטוריה של הצילום, אני לפתע נתקלת בתצלום ופחות או יותר נתקעת עליו.

בספר הוא כמובן הרבה יותר נעים לעין (כאילו, ממש הרבה יותר, ברמות על). התחלתי להרחיב על מה שממש מעניין אותי בו אבל אז ראיתי שאני שוב מתחילה להרצות לשני הקוראים כאן, ואני הרי יודעת מצויין מה מרתק אותי בו, ככה שאין ממש טעם להשקיע.

אני לא יודעת אם זה קטע תקופתי, אבל אני לא מסוגלת לכתוב כאן הרבה מידי. בעיקר כשעכשיו יש דברים שאני לא מספרת להרבה מהאנשים שאני יודעת בודאות שקוראים כאן.

ולשמור על דברים בשושו זה עניין די מבאס כשאתה בלוגר, גם אם יש קוראים מן החיים וגם אם לא.

כי אין לי הרבה סודות, רוב הסודות שלי הם זמניים, או פשוט לא רלוונטיים עד כדי כך שהם אפילו לא ראויים להיקרא סודות (שזו מילה די מעצבנת בפני עצמה).

בפורים ראיתי את "המבוך של פאן", הפעם עד הסוף. אני עדיין תוהה אם כל העניין הוא פשוט דפקה במוח של אופיליה, או שזה הכול עניין אמיתי ושבני אנוש (מבחינת הסרט) לא יכולים לראות את זה כי אין להם כל קשר לחיים.

מצד שני לא נראה שזה רלוונטי.

מה שכן, גיליתי שאם מפחדים מאיש-הכישלון (נו, קוראים לו האיש החיוור, אבל בתרגום קלוקל זה 'פייל-מן' וכך הצירוף עבר מוטציה) בצפייה הראשונה, מכנים אותו "איש-הכישלון", בוהים בו מספיק פעמים בתמונות בגוגל לאחר מכן, לובשים חולצה עם ריסוס של פורטרט שלו ואז צופים בשנית בסרט, הוא מבהיל רק טיפה. בחיי.

כן.

יום לאחר מכן צפיתי בפעם המי-יודע-כמה-כי-מי-לעזאזל-סופר בסרט "המסע המופלא". צ'יהירו נפלה הפעם באופן מצחיק במיוחד.

ועכשיו לפואנטה - יש לי דודא להייאו מיאזאקי ואני לא יודעת באיזה סרט לבחור.

-שקד-

דל שומנוס טו פרוטקטה לה פיגרו פיגרו