היום נסענו באוטו. כשנעצרנו במעבר החצייה, ממש לפני הקו, עברו במעבר בערך חמישה צוציקים שבלהט הרגע, בעוד שהם עוברים, התחילו לצחוק על האוטו בו נסענו ולהקניט את הנוסעים בו (להלן אנחנו). תחילה חיכיתי בסבלנות. הם המשיכו הלאה לתחנת האוטובוס שהייתה בערך חמישה מטרים מאחורינו. האור ברמזור התחלף והיינו בהיכון לנסוע פרסה. שלחתי את ידי אל מחוץ לחלון ובמחווה שאומרת: "אני (לא) כועסת עליכם על שניסיתם לפגוע בי", הראיתי להם בגאווה את האמה המקסימה שלי. הם כמובן צעקו "לכי תזדייני" בתגובה. 

אני בעקיפין בעמוד הראשי, זה משונה.

אני מגיעה להקרנה ונראה מה יהיה. 

בדיוק רשמתי את זה, אבל קורים מלא דברים ובכל זאת אין לי על מה לכתוב. מתסכל. ואפריל כבר עוד כמה ימים, ואני גם מתגייסת באפריל, אז לא אוכל להוציא את התסכול של הטירונות כאן.

היה לי יום ממש נורא. 

לא רוצה אפילו לחשוב מחשבות חיוביות לגבי מה שיהיה מחר, כי אני כבר יודעת איך זה ילך. אני אסתגר עם חברים שלי ולא נדבר עם אף אחד. כמו בפעמים הקודמות, עם רותמ. זה מעציב, אבל אני לא חושבת שיש לי מסוגלות חברתית לדברים כאלה.

לול, אני מציגה את עצמי כאדם ממש דכאוני בזמן האחרון, כשאני בסך הכל בנאדם די שמח. כשאני מתייחסת לדברים באופן יותר ספציפי ואז חושבת על זה בצורה קצת אחרת, אני מגלה שזה די עצוב באופן כללי, אז זה מעציב אותי.

טוב, אז הגעתי למסקנה שאפריל חיובי לי. אני כל כך מתקשה עם הכתיבה בזמן האחרון, שאולי במאי אחזור לכאן עם מרץ.

אסיים כאן בתקווה שזה לא הפוסט האחרון עד מאי, כי הוא די דבילי.

-שקד-

כן, די דבילי זה תיאור מוצלח.