זה היה אמור להיות סיור, אבל יצא סיר אז קבלו סיר.

במסגרת תפקידי כחובשת, ביחידה הספציפית הזו, יוצא לי ללכת להרבה מאד סיורים וטיולים בארץ, שזה די פנאן סך הכל אבל בתוך כל העניין קיים גם המינוס הגדול שנקרא אוטובוסים (ופוסטמות. אבל זה יש בכל מקום). אז השבוע יצא ש"סגרתי" (נו, קיבלתי אפטר בחמישי ואפטר במוצ"ש ככה שזו לא באמת סגירה) ובנוסף לדבר אני גם יוצאת ליותר מסיור אחד. מסיור אחד חזרתי לפני שעה בערך, לסיור הבא אצא בעוד שעה וחצי (עד שתיים בלילה ) והסיר השלישי יתרחש ביום שלישי כיאה למספר שלוש. לכותל.

לא יודעת אם רשמתי, אבל במסגרת קורס החובשים היינו אמורים להגיע לכותל. יש לי בעיה עם הכותל: לא תעבור שנה בלי שאראה אותו. כשהקורס היה אמור להביא אותי לכותל, לא הייתי כל כך מופתעת; "מה, 2013  תחלוף בלי שאראה את הכותל? לא יתכן הדבר!". אותו היום השתבש כמעט לחלוטין וגיליתי שיתכן הדבר ועוד איך. טוב. אבל הנה הוכח לי בשנית, אני אראה את הכותל השנה. וזה יקרה ביום השלישי בשעות הבוקר. אבל מכפת לי, אני אשתחרר הביתה מוקדם יותר משהייתי משתחררת אילו לא הייתי יוצאת לסיור, וגם!! זה יחסוך לי שעה נסיעה מהכפר, בו אני משרתת לעת עתה, ועד למרכזית.

מעצבן אותי לא לכתוב פה. כי יש זמן, תמיד יש זמן לבלוג. כל הפעמים האחרונות בהן ניסיתי לכתוב שנאתי את מה שכתבתי וזה עבר לטיוטות. יותר מידי צה"ל בשורות שלי, עד כמה שזה קלישאתי, ואני באמת שונאת את המחשבה הזו, באופן ככלי וכשהיא עוברת לי בראש בפרט - די איבדתי את עצמי שאהבתי. הפכתי למשהו מעצבן וטיפש עם חשיבה לא ברורה במיוחד. הייתי נפלאולה, בדיוק איך שהייתי. לפני הגיוס טענתי שהאופי שלי חזק מידי בשביל שאשתנה והנה גיליתי שהמציאות קצת אחרת. ואני לא מחבבת את מי שיצרתי, היא פחדנית בקטע אחר. הפחד הזה מאנשים מעולם לא היווה מטרד כזה משמעותי. לא שאין בזה היגיון עכשיו, יש. זה לא הופך למעצבן פחות. ואני עוד אחזור לעצמי, רק הרבה פחות מפוחדת. וגם הפוסטים יהיו פחות מתפלספים בקטע מטמטם.

-שקד-

לפחות אני ישנה בצימר.