התחלתי לכתוב אותו, לא סיימתי וכשחזרתי, ניסיתי להכנס לאותו הראש שהיה לי כשכתבתי ופשוט החרבתי אותו. לפעמים זה מרגיש כאילו אבדו לי מילים בלקסיקון, בעיקר כשאני קוראת סיפורים שרשמתי בעבר ורואה עד כמה אוצר המילים שלי היה עשיר.

שיחת נפש עומדת בפתח, קבענו לפני כשבועיים. אנחנו כן מדברים אבל באופן מקוטע וזה אף פעם לא באמת מסתיים.

כל בוקר אני מתעוררת אפוסת כוחות. לא שביזות, ממש לא. אני כן אוהבת את התפקיד, אבל אני עדיין כל בוקר מתעוררת תשושה. אני חושבת שהפעם מדובר באנשים. הם בכל מקום, אני צריכה לשוחח איתם, לפגוש אותם, לתת להם מענה רפואי ויש לציין שגם מעט מהמענה הפסיכולוגי. הם מתיישבים ולא מפסיקים לדבר, בידיעה שיש אחריהם עוד תור. למעשה,  הם נכנסים, עוד לא מתיישבים וכבר אני יודעת על מה ולמה. אני מרגיעה אותם, שישתחררו, ישבו, יתנו לי את הפרטים ההכרחיים וקדימה לעבודה.

מה שיוצר שמץ של דיסטנס בינינו זה שולחן די קטן ומכוער. אני באמת לא מתאמצת יותר מידי ליצור רושם של בחורה חברותית (אל תטעו בי גם אתם, אני באמת לא), זה נהיה קל. כשאנשים באים מראש עם רצון לשתף ואמון השיחות זורמות יותר. ואם להגיד את האמת, זה מעולם לא קרה לי לפני כן, לפחות לא בשיחה ראשונה עם בנאדם.

לפעמים אני תוהה איך אחרים בעלי אותו תפקיד מצליחים לעשות את העבודה בקצרה וביעילות למטרות רפואיות. כי יש למטופלים מה להגיד, יש להם על מה לדבר, הם צריכים את זה ואני יכולה ממש לראות את זה בדיבור שלהם. הם פשוט קורנים מאושר כשאני שואלת שאלה מתעניינת או אפילו קצת מתבדחת איתם. זה נורא אבל אפשר להתייחס לדיבור שלהם כאל תיבת פנדורה. שאלה מתעניינת אחת ולא יהיה לזה סוף, אבל זה מסב להם אושר כשמתייחסים אליהם בצורה אנושית ולא פיקודית (כמובן שלשני הדברים יש חסרונות ויתרונות כאחד).

-שקד-

לילה טוב חברים וחברות.