קניתי לפטופ חדש. הלוואי ומהכסף שלי, אבל לא היה לי אכפת, שלא בצדק, מזה שיש לי כרטיס אשראי צעיר. האמת שאני לא יודעת לגמרי אם זו הסיבה שהמחשב ההוא לא קיבל את הכרטיס שלי, יכול להיות שיש על הכרטיס הגבלת משיכה. לא משנה, אבא שילם בסוף, אני עוד אחזיר לו את הכסף, לאיש היקר. קראתי למחשב סקווישי, כמו ב: "I shall call you squishy, and you shall be mine, and you shall be my squishy!" (finding nemo). לדברי דניאל הוא המקביל של מרטיני במחשבים (לכוסיות, נו).

אבל הוא יפה ומגניב וזה מה שחשוב במחשבים!

הוא משרת את המטרה שהיא כתיבה באופן כללי. אני חושבת שקצת הזנחתי את הכתיבה, לא רק בבלוג, גם באופן כללי. הפסקתי לכתוב, כבר איזה חצי שנה שאני לא כותבת בכלל.

מזגנים ומאווררים עושים לי ממש רע, ככה שאתם יכולים לתאר לעצמכם כמה אני שמחה שהחורף מגיע... אמנם רע לי להתעורר בבוקר בחורף, הקושי לצאת מהמיטה, להתלבש לפני צחצוח השיניים ושטיפת הפנים. גקףרכךלחגדכעי לא בא לי.

אבל הגשם. ומצד שני החשופיות. אבל הבגדים הנעימים. ומצד שני המחלות. אבל גם בקיץ היה לי, למעשה גם עכשיו.

דידידידידידידידי

לא יודעת למה לא מספרים את זה בבתי הספר, אבל הנה עובדה שגיליתי אתמול: ואחת אווושתיים ושלוש וארבע וחמש ושש ושבע אווושמונה ותשע ועשר.

השגיאות לצורך המחשה, כמובן.

כל כך כיף לי להקליד במקלדת הזו, איי פיל לייק א רייטר, כוסעאמק.

אני יכולה לרשום פה שטויות כלללללללל היום. זאת סתם התלהבות ראשונית אבל יש לי חשקים לכתיבה.

damn, אחים שלי, ווינדוס שמונה מעצבן לי את החיים. הוא מגניב ללא ספק אבל איך עושים שתהיה שורת התחל כל הזמן, אני אהבתי את שורת ההתחל הזו, היא הייתה נוחה! בלעדיה קשה לי.

הנה עובדה סתמית: גם אני התמכרתי לקנדי קראש ואני בשלב 136.

דניאל בדיוק הלך, אבל אם זה לא היה קורה הייתי רושמת כאן שהוא יושב עם אחד מהחברים שלו ושניהם מנגנים בגיטרה. כעת, רק חבר שלו יושב כאן והוא לא מנגן.

הגרון שלי ממש יבש, זה צורב.

זה יהיה פוסט-מגילה, אני אומרת לכם.

אני ממש רוצה לנגן על כינור, כלי כל כך מקסים. אני רוצה ללמוד לנגן עליו רק בשביל לשמוע את עצמי מנגנת בכלי יפה, ללא מטרת קריירה זדונית, סתם האזנה.

אני שוב רעבה, מה עושים?

כבר צהריים, אולי כדאי ללכת לאכול, אילו רק דניאל היה בחדר... אילו רק...

וכעת, ממש מתחשק לי לרשום פסקה ארוכה. בואו ואספר לכם על האנשים איתם אני משרתת (וחשבתם שלא אכלול את צה"ל בפוסט. חה!), הם כולם דתיים. אחת מהמטרות שלהם זה להחזיר אותי בתשובה, בצחוק כמובן. הם אנשים נחמדים מאד, באמת משפחתי, אבל עדיין אני לא מרגישה קשורה במיוחד. למשל, איזו מישהי עשתה השלמה לקצונה או משהו כזה, אז היא התארחה אצלנו. כשהיא הלכה היא השאירה מאחוריה שלושה דפים ועלים היה כתוב מכתב תודה לכולנו. אותי היא שכחה, המזדיינת. השם שלי לא היה רשום, ואני חלק מהסגל. למה? זה כי אני חובשת? שיסתדרו בלעדיי, רק נראה אותם. לא רוצה להתרברב או משהו, אבל כל יום מישהו אומר לי שאני מצילה אותו. לא ממשהו רפואי, אבל הם ממש משתמשים במילה "מצילה". שיפסיקו לשכוח, זה מעליב. 

בזמן הפסקה דניאל חזר, מיד אמרתי שאני רעבה והוא ענה "בתאבון". מעופף, יש לומר. הייתי אמורה לצאת ביום שני השבוע, אבל אז גיליתי שיש לי בנוסף לסיור בשני, טיול בשלישי. לא בא לי על הטיול בשלישי, במקום זה הייתי יכולה לנפוש בתל אביב אבל עכשיו כשהזמן מצטופף אולי כבר לא כדאי כל כך. אחכה לרגילה. שאלתי את הממונים עליי אם מותר לי לטוס עוד לפני שמלאה לי שנה (בשירות) ואמרו לי שכן, אז כנראה שברגילה אטוס. לא רוצה להבטיח לעצמי אבל כנראה שכן (פליז-פליז-פליז).

אה כן, לפני יומיים היה לי פז"מולדת. אחד המביכים, כי זה חצי שנה. עוד שלושת רבעי שירות טו גו!

גרון כואב גרון כואב גרון כואב גרון כואב גרון כואב גרון כואב גרון כואב גרון כואב גרון כואב גרון כואב גרון כואב גרון כואב.

יש ליייייי

ארץ טרופית יפה.

אוף אני רעבה.

-שקד-

קנדה לא טרופית אבל בסדררררררררררררררררררררררררררר