כל המפקדים כאן באטרף, עוברים מקום, צריך לסדר כדי שלא נאבד את הרגליים והידיים כשנחזור.

בשבוע הבא אצטרך לדבר בפני הסגל על נושא כלשהו, מרחיב אופקים או מה שלא יהיה (צעד נוסף נגד החרדה!). אני מתלבטת בין ללמד אותם על ברירת מצב רפואי של החייל מולם (כי הם בדרך כלל אומרים לי: "החיילת הזאת נראית ממש על הפנים", וכשאני רואה אותה היא נראית בסדר גמור, סתם עושה את עצמה מסכנה), לבין ללמד אותם קצת על צילום. צילום לא כל כך יועיל להם אבל זה בהחלט מעניין.

נראה לי שאלך על הראשון, תודה על היעוץ.

עלעלתי בארכיון שלי וראיתי פוסטים בהם פרסמתי תצלומים מדהימים של צלמים גדולים (דווקא לא זה שהומלץ בעבר). זה עשה לי חשק להציץ שוב בספר הצילום שיש לי בבית. מעציב אותי שלא ממש יצא לי להיות בבית.

אחותי תלד בשני את הקובבות הקטנות.

שנייה, זה ממש חשוב, אני אדגיש את זה עכשיו.

זהו.

היום במשרד דיברנו על היפותרמיה והיה לי טוב על הלב. לשם שינוי לא שמעתי את המילה "השם", או "אלוקים". אני שומעת צעקות "די" עם כוונה אמיתית בראשי. דדדדדדדדעעעעעעעייייייייייי

משום מה אני לא מחברת את סקווישי לחשמל, די בטוחה שאני צריכה.

DONE.

אני אפקטיבית כמו החיים. חושבת על פעולה ומבצעת, מוצלחת!

היום אפגוש חיילת שטיפלתי בה לפני חודש בערך, מחר אפגוש את חברותיי מהקורס ואת החבר מיד אחריהן. וביום שבת אפגוש את המשפחה סוף סוף.

סוף שבוע רגוע? NOT FOR ME!

אני עדיין עובדת על המולטי-גרידלר ב35 חלקים (עכשיו כשיש משימות כדי להשיג כוכבים, שאני לא אנסה לבצע?). את רובו המוחלט כבר סיימתי, ראו:

עכשיו עוד חלק אחד פחות.

אוף, בשבועות הקרובים אאלץ לנסוע לירושלים.

אתמול, אגב, הסיור לא היה בירושלים (תודה לאל), משום מה חשבתי שכן.

גבי כואב.

-שקד-

שפשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמה, זה מתסכל.