העברתי פתיחת יום אתמול (ביום ראשון מסתבר שהייתי צריכה להעביר פעילות ערב עם עוד שני מפקדים ככה שזה לא יכל להיות על  עזרה ראשונית או טיפול תומך). התחיל טוב ממש, בשלב מסויים הקול שלי רעד וכנראה שחשבתי יותר מידי כי התחלתי לבכות פתאום. דקה אחת לבכי ודקה נוספת להתעשת על עצמי. חזרתי לדבר בקול צרוד ורועד. כל המתח והמבוכה נעלמו לאט לאט והתחילו הדיונים המשעשעים שנוגעים בדברים שעליהם דיברתי. הסתיים טוב וקיבלתי תשואות.

שלשום עשינו אומגה ופגשנו בברנש מרתק במיוחד, לוי זוהר, שסיפר לנו את סיפור חייו (רשמתי את השם כדי שתבררו, באמת סיפור מרתק).

ובחזרה לאתמול, לקחו אותנו לראות הופעת בכורה על מקורות הנח"ל. בעיקרון הופעה שקהל היעד שלה האפיר כבר מזמן, אבל הייתה אווירה ושירים שרובנו מכירים (עם ששי קשת ועוד אחת שאני לא זוכרת את שמה, גם חברה לשעבר באחת מלהקות הנח"ל).

אחר כך ישבנו, כל הפלוגה, בבית קפה קטן וסיכמנו את היום.

היה לי רגע של חולשה במהלך השבוע, כאילו פיתחתי את האדישות של החובשים האחרים. הייתי נוראית אבל למדתי מזה לבאות. כשאצליח להוכיח לעצמי שבאמת למדתי מזה אוכל לטפוח לעצמי על השכם.

בינתיים אני שמחה שיצאתי מירושלים (תלללאביב! הנה אני באאא), אבל די משעמם לי כי הציבו אותי כמכווינה (יציאות החירום שם, שם ושם).

איפה החובשת בכל הסיפור הזה, איפה?

-שקד-

התקרה בו כחולה, וכחולים הקירות.