כבר מהבוקר מדגדג לי לכתוב כאן. בראש צפו לי מלא רעיונות אבל עכשיו יש כאן מלא זבובים שמפריעים לי בחיים. לא יוצא לי מהראש הקטע הזה שזבובים דורכים על חרא ואז נוחתים לאנשים על הפנים, זה פשוט מגעיל. בנוסף לזה, קראתי באיזה בלוג שמישהו ביקש למחוק, הפוסטים זעזעו אותי קשות (ואני אגוז קשה לזעזוע) אבל הנה, נשארתי בחיים. אני בטוחה שזו סתם גחמה (נקודת ציון חבר'ס, השתמשתי במילה "גחמה"). בא לי להקיא מזכרונות הקריאה שם.

אחרי כתיבת הפסקה הזו נתבקשתי להגיע לבית הכנסת (מי ישמע, בית כנסת), בשביל להיות נוכחת בשיחת פתיחה, כי עכשיו אנחנו קולטים סמינרים במקום בו קולטים את מרבית הסמינרים בכלל צה"ל. הגעתי למקום, ראיתי כמה אנשים יושבים שם, לקחתי את הרגליים שלי וברחתי משם כל עוד נפשי בי. פחדנית מטונפת, it is i, רבותיי. פחדתי בעיקר מנסיגה לנקודת האל חזור.

עבר לי הפחד, אז כרגע יש לי חשק לקפה. כבר שאלתי את אחד מידידי בדיוק בנושא זה, מה נהיה ממני? ממתי יש לי חשק לקפה? למה הצבא הופך אותי, לעזאזל?

שלום, שקד, חיפה, חשופית.

מתה על המשחק הזה.

אפרופו מתה, כשהגעתי למרפאונת הרעועה שיש כאן, ראיתי שבתוך כוס הסביעור יש זבוב מת. אכן כן, זבוב מת. הנה, בהדגשה, למען העצמה: זבוב מת! כמה שעות אחר כך אזרתי אומץ, פתחתי את החלון הרעוע לא פחות, לקחתי את כוס הסביעור ושפכתי את תכנה... חכו לזה... על האספלט.

וכך התגברתי על הפחד שלי מזבובים מתים בתוך כוסות סביעור (האמת שדברים מתים באופן כללי לא עושים לי את זה. וכשאני חושבת על זה, גם כשהם חיים הם לא משהו).

אמנם מתחשק לי קפה, אבל מה שאני צריכה יותר מכל זה שוקולד, והרבה מזה. השבוע הזה התחיל ברגל המרשעת ואני לא מתכוונת לתת לה לתדרדר אותי, לא ולא.

-שקד-

שתבדוק מתי המכולת פתוחה ממש בקרוב.