חשק עז לכתוב, זה מה שיש לי כרגע. אבל קשה לי להתבטא מפעם לפעם. הפעם הזו קשה במיוחד.

נפרדנו, אחרי שנתיים וחודש בדיוק.

מפה לשם החלטתי שזה לא בריא לי לשקוע במחשבות, לכן אני מרבה לישון, לעבוד ולאכול קצת יותר מסודר ומגוון, מאחר והאמוציות משתלטות לי על המערכות בגוף (לא! לא תראו אותי כותבת פסיכוסומטי! כסססססעאמק). כן, אני אומרת לנפש שלי "לכי תראי טלויזיה או משהו" ובכך מקבלת זמן, שמאפשר לי לתכנן אסטרטגיה להבראה.

נרשמתי לסמסטר אביב באוניברסיטה הפתוחה (לפני שבועיים אבל אף פעם לא מאוחר לספר). קורס בסיסי ביותר שיתן לי פחות או יותר תמונה כוללת של מסגרת מעורבת (צבא-לימודים). כך אוכל לדעת אם אני אוטודידקטית באמת, אם אני מסוגלת לשבת על התחת וללמוד בזמן החופשי (והרב) שלי ואם אני בכלל מסוגלת ללכת אל היעד אליו אני רוצה להגיע (וברורררר שאני מסוגלת).

בנוסף לדברים, אני עורכת זוטרה ממש כאן, בישראבלוג. תנו לי בכפיים, חברים. אוף, אני נורא מתפלצנת בזמן האחרון. אני באמת צריכה להרגיע ולהוריד את האף. התנשאות - לא בבית ספרנו. אז מה אם אני טובה יותר, אנשים לא צריכים שאנפנף להם את זה בפנים.

בשבועיים האחרונים התחלתי לקיים חברותות עם אחת מהמפקדות, היא פשוט מביאה נושא, אותו היא רוצה להעביר לחיילים שלה, ומעבירה אותו לי לפני כן. לפעמים אני מחדשת לה דברים, לפעמים לא. היום הייתה לנו חברותא קצת פחות מוצלחת על שיפוט האדם וכף זכות. אף שיש לי הרבה מה לומר בנושא, הרבה מאד דוגמאות והרבה דעות קצת מעבר, ראיתי המסגרת ונשארתי בתוכה (מידי פעם יצאתי מהקוים אבל ברגיל, מה). אני חושבת שזה גם טוב וגם רע עד שנפתח את הקופסה ונראה אם החתול של שרדינגר חי או מת.

הוא כבר פרסם אותי פעמיים בבלוג שלו אז הנה אני מחזירה לו כניסות. לא שיש לי הרבה כאלו לתת, אבל זה המעט שאני יכולה לעשות.

-שקד-

קראהןצחףכקרלנמש'ףפקטךוןידחעצ]שהכת'פ,םבד-ףלסגךבהנ זה כל כך קשההההה