מאז הפרידה התחלתי להעסיק את המח שלי, העיקר לא לחשוב, שמא אשבר ואתקשר (ואעשה לשנינו נזק).
אני עושה ניסיון של סריגת כובע (יותר על פי היגיון מאשר השיטות המגוחכות אך יפהפיות שביוטיוב), לאחייניות שלי (לא... הן לא יתחלקו בכובע אחד, לכל אחת יהיה אחד משלה), אלו שנולדו רק לפני שבוע בערך.
אני גם קוראת יותר. הבוקר הקדשתי את הנסיעה, הארוכה להחריד, לקריאת עוד כמה עמודים בספר והתקדמתי דווקא די הרבה, ביחס לקריאה רציפה. גם מצאתי את עצמי מחפשת ונוברת בעיתונים כדי למצוא משהו מעניין לקרוא, ואז קוראת את הכתבות המעניינות מתחילתן ועד סופן.
במובן מסוים זו גם הסיבה לכך שאני גם פחות כותבת כאן, גם אם יש בי את הרצון, קיים הפחד, משום שכתיבה כאן נותנת יותר מקום למחשבות שלי. כשהאקס המיתולוגי ואני נפרדנו זו הייתה פרידה קצת מכוערת (ממש טיפה) ויש לומר שאפילו קצת כעסתי, לכן לא הייתה לי בעיה להמשיך לכתוב. אבל הפרידה הזו הייתה הדדית וכנה, היה בה משהו מאד יפה ועצוב. יותר כמו קץ מובהק ומקסים של תקופה ארוכה ונעימה. ככה שחשיבה מפוזרת לא באה בחשבון, אני פשוט ממקדת אותה בדברים אחרים.
אבל היום היה קשה מנשוא, כי היה סיור. אני לא כל כך מוצלחת בפיתוח שיחות מעניינות עם הסביבה, ככה שפחות או יותר הלכתי לבד (מה גם שאף חייל לא ניגש אליי עם בעיות כלשהן). כשאני הולכת לבד, אני מעסיקה את עצמי במחשבות. מכך נובע => שקד עוד שנייה לוחצת סנד והפלאפון goes רינג רינג.
אז מיד סימסתי לאנשים שהם לא הוא.
נקודה חשובה: מאד חשוב להשאיר את החברים בסטטוס חברים, ולא להתרחק מהם, בעת זוגיות, כי לכו תדעו, אולי תוכלו לנצל אותם יום אחד בדיוק למטרות העסקה והחדרת היגיון.
וזה היה ממש קשה. כל כך רציתי להתקשר אבל למזלי נגמרה הסוללה.
וזה בעצם מה שהציל אותי.
כל כך בלתי שגרתי לבלוג, פוסטים מהסוג הזה. איזה משונה זה מרגיש.
-שקד
-
ובכל זאת זה פוסט חשוב בעיניי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
?who, me