אני מפתחת אדישות של חובשים. קשה לי לקבל את זה בעצמי אבל זה קורה. כל פעם כשאני עוברת ליד פנים מוכרות מחדר המפראה הקטן שלי אני אפילו לא שואלת לשלומם.

אתמול בדרך לחדר האוכל עברנו, חבר טוב מהפלוגה ואני, ליד מפקדת לעתיד שהקיאה ביום שלפני. היא הרגישה כל כך רע שזומנתי על ידי המפקדת הפלוגתית, בכבודה ובעצמה, ללכת עד אליה לחדר. כשעברנו לידה הברנש שאיתי שאל אותה ואת חברותיה אם הן באות לאכול. שום אינטראקציה מעבר לזה. לאחר שקיבלנו תשובה שלילית בערך (הן אמרו שיבואו אחר כך) המשכנו ללכת. ורק אז נזכרתי בקול רם איזו חובשת רעה אני.

הוא אמר שיחכה, אז הלכתי שוב לכיוונן ושאלתי אותה לשלומה.

עכשיו זה טוב, זו חצי דרך. פעם הבאה אני צריכה לדאוג אוטומטית. כל המטופלים שלי הם חיילים שלי, גם אם באופן חלקי וגם אם לא מדובר בהוראה מפורשת, הם זכאים ליחס כזה.

עוד דבר שקרה אתמול, חיילת נכנסה למשרדים רבע שעה אחרי שהמסדר (מסדר חולים, נו) הסתיים ושאלה אם היא יכולה לקבל ככה וככה. שאלתי אותה אם היא יודעת שהמסדר הסתיים לפני רבע שעה, היא השיבה שכן. שאלתי אם המפקדת שלה יודעת שהיא כאן והיא השיבה שלא. אז שלחתי אותה לדרכה בידיים ריקות.

אני חושבת שהסינון הזה שאני עושה לעצמי בראש לא רק גובל בכמה החייל חוצפן (להלן, הגעה מאוחרת וללא ידיעת הממונה), אלא בכמה על הפנים הוא נראה. היא נראתה לי בסדר גמור, והיא גם ביקשה טיפול קונבנציונלי למשהו שעובר הכי טוב בעזרת הזמן. אם זה היה חשוב לה היא הייתה מגיעה בזמן ובידיעת המפקדת שלה (וגם כשהמפקד יודע, הוא צריך להודיע לי שהחייל מגיע כמה דקות מראש - אנחנו עד כדי כך גמישים).

זו עבודה עצמית. אני רואה את זה כאן על הדתיים שאיתם אני משרתת, הם עושים עבודה עצמית ממושכת ומודעת (כי בסך הכל כולם עוברים תהליך ממושך בחיים, כולנו משתנים כל יום, גם אם זה שינוי מזערי. הם פשוט עושים את זה יותר במודע). הם רואים בתנ"ך כספר שמלמד מוסר והתנהגות נכונה (ולא כספר היסטוריה כפי מה שמרבית החילונים חושבים). ואני לא מדברת על תפילות, כי תפילות הן דרך להזכיר לעצמם לנהוג בדרכים האלו, לבחור נכון, לא לשפוט אנשים, לקבל, להכיל, לסלוח ולהתנצל, לאהוב את המקום שעליו הם דורכים ואת מה שמסביבם.

לפעמים אני רואה בין כולנו (ביני ובין האנשים שאיתם אני משרתת) רק הבדל קטן. כולנו הגענו לאותה הנקודה, הם עם אמונה באלוהים ואני בלי.

ולמרות ההבדל הזה, עדיין קיימת תחושת בדידות. וזה נכון גם לגבי אדם דתי שמשרת עם חילונים, זה פשוט משרה תחושת בדידות.

האמת שכרגע אני כותבת את השורות האלו פחות או יותר כי התחמקתי משיעור חינוך לסגל, שאולי קשור, ואולי לא, לכמה שאלוהים קיים.

-שקד-

לפעמים אני לא רוצה להתחנך, אז אני שמחה שהיה לי תירוץ סביר