אני פשוט צריכה לדבר. לפחות אני חושבת שזה מה שאני צריכה. אני מרגישה צורך לדבר עם מישהו (כן, ספציפי, אבל זה בלתי אפשרי אז כרגע אני מוכנה להסתפק בכל אחד אחר).

אני פשוט סוקרת את האנשים שעומדים לרשותי ועם כל אחד יש לי מגבלות ומחסומים כלשהם, אז מראש אני שוללת אותם כאנשי שיחה. ואין לי עם מי לדבר.

אני לא יכולה להתחרט על ההחלטות שלי עכשיו, לא משנה כמה הן עשו אותי עצובה (כמעט השתמשתי במילה "אומללה", אבל לא עשיתי זאת. הנה אני גאה בעצמי). אני רוצה לישון ולא להתעורר לעולמים.

זה יעבור, כבר נהיה לי קצת יותר קל. אני חושבת שגם מבחינה פיזית אני מתרגלת לעובדה. אמנם שבועיים זה פרק זמן יחסית קצר אבל כן קיימת התקדמות.

אני פשוט רוצה לחזור לעצמי כבר, הכתיבה שלי נהייתה מעצבנת. לא יתכן שכל הפוסטים שלי יהיו גוש דיכאון.

-שקד-

חדל.