נתתי לפוסט האחרון של 2013 להתבשל קצת בחום העמוד הראשי של הבלוג. לא רציתי שהפוסט האחרון שלי יהיה דיכאוני בטעות. אני כבר לא מדוכאת, אבל עדיין שרוי בתוכי רגש כלשהו. אני כל כך לא סגורה על מה בעצם הרגש הזה שאני ככה מלקרוא לו "ריקנות" (הייתי כותבת "נו, 'ככה' כמו ב..." אבל אני בטוחה שמי שקרא הבין).

נא... זה לא זה.

הנה מה שקרה כשלא כתבתי כאן (קבלו רק את ההיילייטס):

1. הייתי בגרמניה.

2. ממש בסוף הטיול אבא ואני עלינו על רעיון מבריק לסיפור. למעשה, התחלתי לכתוב אותו, אבל קשה לי נורא להתקדם.

זהו.

בכל אופן, התחלתי לכתוב פוסט עם תצלומים וטקסט די מרתק על ביקורי בגרמניה, אבל בכל הזדמנות שניתנה לי להיות בבית העדפתי לעשות מרתון "איך פגשתי את אמא" (כי הגיע הזמן שאצפה בזה, בחיאת). גאה לומר שהגעתי לסוף אמצע העונה הרביעית.

אחריה אני מניחה שזה יהיה סקינס הבריטי (החל מהעונה הרביעית גם כן) ואחריה המפץ הגדול. חורים בהשכלה הם דבר מסוכן, דברים יכולים לדלוף דרכם החוצה. ואז זה יקרא "דליפה". כולנו יודעים מה צריך לעשות עם דליפות.

כן, רבותיי, אינסטלציה.

לפעמים אני חושבת כל כך הרבה שאפילו אנשים ש(normally)מרגישים לי חשובים - לא מרגישים לי חשובים בכלל. כי אם יש משהו שיכול להיות חשוב בעולם הזה, זה לא שום חפץ או זמן כלשהו (עבר, הווה, עתיד), אלא אנשים. כי לא משנה כמה תתכחשו לזה - הסביבה היא מה שמשפיע עלינו בסופו של דבר.

מישהו עבר לי קצת על הבלוג אז יצא לי לקרוא פוסטים ישנים שלי (בימים בהם הכתיבה שלי הייתה נפלאולה). באחד מהם טענתי שאחד מהגורמים להצלחה הוא ארגון (ציינתי בנוסף שלא בהכרח סדר) ושאני חושבת שאני מקרה אבוד מהבחינה הזאת. אני גאה לומר שהצבא בכל זאת קצת סידר אותי בקטע הזה אבל אני מפחדת שזו רק השגרה, שברגע שאצא ממנה אני שוב אתבטל למוות ולא אהיה מאורגנת, שהעצלנות שלי תבוא לתקופות ארוכות והארגון יבוא ליום אחד של חריצות וילך ביום שלמחרת.

זה עניין של בחירה והחלטה. אולי בפנים פנימי לא כל כך בא לי להיות אדם חרוץ של עשייה.

ממש מקווה שזה לא המצב.

-שקד-

כל האחייניות שלי הן הדברים הכי מושלמים בעולם הזה. כן.