לימדתי את אמיליה לפתוח ורידים בזה הרגע ממש. ואני יש לי טענות, כן. איך קרה שהייתי החובשת הכי גרועה בקורס שלי ואני יודעת לפתוח ורידים יותר טוב מרובן. למעשה, בשבוע שעבר נתקלתי בחובש, שראה אותי בלא אחד ממקרי המשבר שלי, ברכבת והוא לימד אותי תיאורטית איך לפתוח וריד ביד אחת. שמעו זה קל. אני אנסה את זה על אמיליה בהזדמנות. נראה לי שגם ניר ישמח, האמת.

וואו, אני מאלה שמציינים שמות בלי להסביר מאומה, חבר'ה. אז ככה, אמיליה חובשת, שלמדה בקורס מקביל לשלי (כאילו באותו זמן, רק שאני התחלתי שבועיים לפני וסיימתי שבוע אחרי. אל תנסו למצוא בזה את מר היגיון כי הוא לא בזה). וניר אח. ניר פשוט אח.

אולי כבר ציינתי את הפחד הזה (הפוסטים שלי נהיו מאין אוסף של פחדים שיש לי) אבל אני מפחדת מחזרה. אני מתכוונת, במהלך תפקידי אני יוצאת לכל מיני סיורים וחובשת בכל מיני מקומות, זה כולל נסיעות לחורים השונים בארץ, אנשים סבבה והרבה רוסים. נורא מגוון, נורא נחמד. אבל הנה מגיעה הפואנטה: אני מפחדת שזה יתחיל לחזור על עצמו.

עכשיו שימו ♥ (חהחהחהחהחהחה לא), כל הגיוון הזה נפרש על משהו כמו חצי שנה, כמעט ללא חזרות (אני לא מחשיבה את הסיור שחזר על עצמו יום למחרת, אחד לחיילים ואחד לסגל. זה ממש לא נחשב. חוץ מזה זה היה ביפו, באזור נוסטלגי, ולא בירושלים אז אפילו נהניתי כפליים).

זה ממש מקל, כי אם עכשיו הסיורים יתחילו לחזור על עצמם, מהראשון שעברתי ועד לאחרון, לאורך חצי שנה נוספת, זה עדיין ירגיש כמו גיוון ואולי אפילו אלמד עוד משהו חדש מהחזרה הזו (כמו לראות סרט פעמיים, או לקרוא ספר פעמיים).

זהו, אני כבר לא מפחדת. אני מברברת על הפחד הזה כבר מלא זמן, זה ביג דיל. אין על הבלוג.

נוספו מלא מפקדות חדשות לסגל (שבע! לא תגידו שתיים, שלוש. שבע, לעזאזל), מכך נובע כוח עבודה גדול, מכך נובע הרבה פחות עבודה שולית בשבילי, מכך נובע מלא זמן ללמוד (רק שיתחילו הלימודים כבר, אוכל לשמוח על זה בקלות ראש).

אני קצת אול אובר דה פלייס עם הדברים שאני רוצה ללמוד בעתיד. פתאום רפואה בוטנית מעניינת אותי, ואז פתאום גם קולנוע. ואז כימיה וחומרי נפץ ולמעשה כמעט כל דבר בקטלוגים של הלימודים האקדמאיים מושכים אותי. גם המדעים המדויקים וגם מדעי הרוח ומדעי החברה וכוסעאמק למה הכול כל כך מעניין אותי?

-שקד-

בא לי סרט. איזה סרט כדאי?