רק למען התיעוד. שלא תחשבו שאני ממש רוצה לדבר על זה, או שאני ממש רוצה לכתוב על זה. לפני כמה ימים דיברנו בפעם האחרונה בהחלט. אמנם בתחושה שלי הוא אמר שלא נחזור לטובתי, אבל כל עוד אני לא בטוחה בזה במאת האחוזים אני מרשה לעצמי לכעוס.

כשאני כועסת קצת יותר קל לי להתגבר (גם כשאני לא רוצה להתגבר). אני חושבת שאני בעיקר כועסת על הבחירה שלו ברגע לא מתאים (לא היה מובהק מזה, come on). ביום שפל - אם מדברים במונחי "יום עסל יום בסל" אז זה היה לגמרי יום בצל.

לפני כמה ימים ניר הציע לי לצאת איתו לריצה. בסופו של יום לא כל כך התחשק לי.

אתמול הרגשתי מעין לחץ במרכז הבטן. התקשיתי לנשום. חשבתי שאולי אני צריכה קצת לשחרר, אז הצעתי לניר לרוץ. כבר היה מאוחר והוא היה ממש עייף, אז הוא הציע פק"ל במקום. מפה לשם ניר ואני קבענו לפק"ל.

הבאנו שני בקבוקי מים, גזיה, פינג'אן וסוכר. ניר קטף מאחת הגינות בכפר כמה עשבים. הלכנו אל מאחורי המשרדים לאורך גדרות הכפר, מאחוריהן חושך ועליו מפוזרות כמה נקודות אור. עברנו ליד המקווה וליד שטח חשוך עם מעט עצים. המשכנו והגענו אל פינת החי. החמור היה ער, הוא הלך לכיווננו, השמיע כמה צלילים חמודים, ואז כמה צלילים פחות חמודים. ברחנו משם.

בצד האחר של פינת החי, היכן שהארנבים והטווסים, מצאנו שולחן-שח כזה, מאבן. עם כמה כסאות, חלקם לא יציבים במיוחד. התיישבנו על יד השולחן, חיממנו את המים בפינג'אן, הכנו תה עם העשבים ודיברנו. פשוט דיברנו. עד אחת בלילה.

גם קנינו בירה שחורה במכונות וזה מחכה במקרר של המשרד מייגאד קר לי בכפות הידיים

נסעתי הבוקר עם המ"פ המקסימולה שלי אל מרפאת היחידה שלנו, כדי להראות לה כמה זוועה האנשים שם. התמזל מזלי ונפלנו על יום ממש מבולגן, בו הם צבעו את קירות המרפאה.

באופן מפתיע ומצער גם יחד, היא לא הצליחה לשנות הרבה. לא בגללה, חלילה. בגללם, הם לגמרי הbad guys.

די, עברו כבר יותר מחודשיים, זה כבר צריך לעבור.

עכשיו עלתה בי ההכרה שאני נואשת מידי לקשרים, מכל הסוגים. יש קשרים שאני לא מעוניינת בהם כרגע, אבל מהפחד שאולי אזדקק להם ביום מן הימים אני שומרת אותם בכל זאת. זה לא בריא לי, במיוחד לא עכשיו, כשעוד לא התגברתי על דניאל. משימה לעצמי: נתקי קשרים לא רצויים.

אוף, בטח יבוא עם זה כאב הראש של 'למה?', כי משום מה זה מעניין למה אני רוצה לנתק, ולא עצם זה שאני מנתקת (שזה כשלעצמו יעיד משהו על הקשר מהצד השני).

ודבר אחרון לפוסט המייגע הזה, משהו קצת יותר קליל, יותר נחמד ויותר חברי. כששירה (חברה ממש טובה מהסגל. האמת שכל הפלוגה שלי מדהימה, אז גם הם יקחו חלק) גילתה שיש לי בלוג היא ביקשה שאכתוב עליה. זה היה ממש מזמן, מאז היא הספיקה להתאכזב כמה פעמים.

אז הנה זה בא, הנה הצצה חטופה אל החיים הצה"ליים שלי:

מימין שירה ומשמאל שפחתכם הנאמנה.

מבט דורש במקום דורש עם ניר.

אנחנו מצטלמים עם אצבעות על השעון ומבטים מאוכזבים (קשה לי לשמור על איפוק, בסדר?) רק כשהקצינות שלנו מאחרות (אז לפעמים רואים אותן באופק ואנחנו מצטלמים ממש מהר... לא קריטי נו).

תמונת שעון נוספת (אני חושבת שכאן אני היחידה שמאופקת. מגיעות לי מחיאות כפיים).

זו הפלוגה שלי (העדכנית יותר).

זה בניין המרפאה שלי, רק שהכניסה בצד השני. למעשה, הייתי באותו היום במרפאה והדלת הייתה סגורה. כשיצאתי פתאום הפתיעה אותי טווסה ענקית (ראו תצלום). היא קצת נבהלה והלכה משם. רציתי לצלם אותה ואת הטווסונים שלה מנסים להכנס לי למרפאה, אז עקבתי אחריהם והם עשו סיבוב מסביב לבניין. מסתבר שמאחורי הבניין יש עוד מדרגות. התפשרתי על 'די דומה' והנה לכם תצלום חצי מבוים.

-שקד-

יש מצב שפסיכוסומטית אני לא בסדר, אבל מעל פני השטח אני אפילו יותר מבסדר.