בי, חשוב לציין.

אני נראית סיימ-אולד ונשמעת סיימ-אולד, אבל משהו בי אחר. אני עוד לא יודעת מה בדיוק, אולי קיבלתי מעט אסרטיביות, אולי חשיבה צלולה יותר. בגלל שזה עוד לא ברור אני עוד לא יודעת אם אני אוהבת או לא אוהבת את זה, אבל אני מרגישה שינוי.

שירה עזבה אותי כדי להיות מורחת-ילד (הנה דוגמה למשהו שאוכל להגיד לילדים שלי תחת הקטגוריה "דברים שהיינו אומרים פעם"). פרק המשימה של המדרשה שלה (מיותררררררר). אנחנו מסתמסות לא מעט בשבוע אבל זה לא מצליח להחליף את הנוכחות שלה (כמובן שלא חשבתי שזה יצליח).

דברים משתנים גם בפלוגה. הרבה עוזבים והרבה יעזבו בקרוב. בדיוק הסתיים סמינר של תחילת שירות, אז נהיה בגלות של שלושה חודשים במקום קר ופחות אהוב.

התבטלה לי השתלמות החופ"לים כך שקיבלתי יותר זמן ללמוד. אפשר כבר ממש להרגיש שהסמסטר מתחיל (לא FAN של המרצה בינתיים אבל הראש שלי עוד לא בקיר).

ביום ראשון אבצע כמה שיחות טלפון לקא"רים. אפתח בתהליך. בנוסף, אעמוד ואדבר מול כ60 איש בראשון (מהההההההההההההה........ קטן עליי חבר'ה).

אמא'לה.

כמה דברים חשובים שעליי לעשות:

1. ללכת לשירותים לפני זה.

2. לשנן את הנקודות שאני רוצה לדבר עליהן.

3. לצעוק את הדברים (כי משום מה כשאני מדברת רגיל אף אחד לא שומע).

אני ארעד ואהיה בסדר עם זה.

אני אמצא לי סוודר כדי להסוות את הרעד, אחכך ידיים... מה לא.

חיוכים טיפשיים זה חמוד לטענת אנשים מסוימים.

סומק בלחיים? נהיה חם בחדר אז מה לכו מכאן.

זיעה? אף אחד לא יראה, מה.

אני לא אפרוץ בבכי. אני לא אברח. אני אדבר לאט מספיק בשביל להיות ברורה ומהר מספיק בשביל לסיים עם זה כבר.

בהצלחה לי. אני אזדקק לזה.

אמרו לי כמה פעמים בזמן האחרון שיש לי נוכחות מרגיעה. חבל שלא תמיד אני מרגישה את זה מעצמי.

אני עוד אהיה גאונה, אתם עוד תראו.

-שקד-

איכשהו תמיד מתאים למשפטים האחרונים שלי בפוסטים להופיע כאן. זה מטרטר.