לא היה לי בראש לכתוב כאן אבל היה לי מוצלח למדי בשיחה. כפי שרשמתי בפוסט הקודם, נאלצתי לבצע שיחת פתיחה לסמינר. זה אומר לדבר בפני 60-80 איש. רעדתי, דיברתי חלש ומהר בעליל, מבחינה נפשית הייתי שם וגם לא הייתי שם. זה לא היה מושלם בכלל. אבל עשיתי זאת! ואפילו חילצתי כמה צחקוקים מצידם בסוף (בטעות, בחיי).
זה היה פריט בבאקטליסט שלי וזכיתי למחוק אותו ככה שפנאן לי.
עוד נקודת ציון שכל כך סביר שאשכח בעתיד, היא שאתמול יצאתי עם חברה לפונדק והברמן הזמין אותנו לצ'ייסר כי אנחנו כאלה מקסימות (נעזוב בצד את העובדה שהתרחש שם, בלי כל קשר, עוד ניסיון מחמאתי. איך אפשר להתרגל לדברים האלו?). כשהבאנו טיפ קיבלנו גונג, כיף כיופאק.
(זוכרים כשכתבתי "נעזוב בצד..."? ווצ' אנד לרן-) זה מחמיא לי בטירוף. באמת. אבל אני לא יודעת להתמודד עם זה, למעשה אני מוטרדת מהדברים האלו, אני לא רוצה להיות מוטרדת, אבל אני מוטרדת.
אם יש פה בחורות בעלות ניסיון במקרים האלו, איך אתן חושבות על העניין הזה בשעת מעשה? ואני שואלת בשיא הרצינות, באמת קשה לי עם העניין הזה.
סיימנו סמינר בבסיס הבית האהוב, אז עכשיו אנחנו באזור ירושלים (פאק מיי לייף, אכן). העניין עם הלימודים מתחיל להסתבך לי, אבל צפיתי את זה מראש. מאחר והלימודים עוד לא התחילו באופן רשמי, אני יכולה לתכנן טקטיקה להתמודדות עם המצב הביזיוני הזה.
יש משהו נורא מרגש בפתיחת סמינר. אני אוהבת את החיילים ואוהבת לאהוב אותם (גם את המניאקים המזדיינים שביניהם). הם פשוט גוש קסם.
וזהו. הצלחתי. אני מרוצה.
אני חושבת שהפריט הבא בבאקטליסט שאשלים יהיה בעל זבוב. זה כבר הרבהההה יותר מידי זמן על הפרק.
-שקד-
שלומדת הרבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
?who, me