סיימתי את העבודה הבוקר!
יש לי עוד עבודה אחת להגשה ואז אוכל סוף סוף להתחיל ללמוד לעבודה הבאה (לא אמרתי את זה הרגע. נקרא לזה נידינד הלא רואה ולא נראה ונתעלם מזה).
מקננות בי תחושות שאני מפחדת לרשום על גבי הבלוג כרגע. מקווה שגם לא יצא לי לרשום אותן בעתיד.
בכל מקרה הפצתי את העצומה בפייסבוק שלי עם כמה מילים שמביעות את מה שאני מרגישה. טוב, אם אתם מתעקשים:
הייתי מפרסמת לכם את המילים שרשמתי לאנשים שמכירים אותי מהחיים אבל מהחשש שיחפשו בגוגל משפט או שניים לא אפרסם לכם. אבל אני חייבת להודות, כמעט שכנעתם אותי.
עוד מעט תצא השבת ואוכל לנסוע הביתה. זו לא סגירת שבת אמיתית עם הסמינרים הפתוחים, שזה מעולה מבחינתי. האמת שאני גם די מחבבת שבתות עם הסמינרים של תחילת שירות. סתם כי את החיילים הצעירים אני... אני אוהבת את כל החיילים במידה שווה! נשבעת!
כמה זמן לא רשום "החיים זה כאן" לצד ישראבלוג?
זה קצת עצוב כשאני חושבת על זה. זה חסר. זה היה מוטו כזה... ותיאור שכולם השתמשו בו כדי לתאר את ישראבלוג.
אני חושבת שבעיקר עכשיו, ברגעים הקשים (אלא אם זו מתיחה ממש מוצלחת), המשפט הטיפשי הזה משפיע. די.
עכשיו 21:54. הגשתי מטלה נוספת. אני שפיצית, מה זה.
-שקד
-
איזה בלאגן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
?who, me