דווקא בתקופה כל כך טעונה מגיע אפריל.

כל שאר השנה קיימים מחסומים וצוי מניעה פנימיים של הנפש הרגועה שלי. לא, אין צורך לעצור ולכתוב, תמשיכי ללכת. אני אני אני אני יודע! אה......... שכחתי.

אני תמיד מפחדת לפני שאפריל מגיע. מה אעשה עכשיו חודש שלם בלי לכתוב? איך אצליח להתמודד? מה... להפתח? ל... כאילו, אנשים מוחשיים? איך עושים את זה?

תוצאות הניסיונות שלי עם פתיחוּת היו מאכזבות תמיד. לפעמים אני חושבת שאולי הפעם זה יהיה אחרת ומהססת לפני שאני קופצת ישר למים. אני משילה מעל רגליי את הנעליים והגרביים החמימים, מותירה לרוח לחדור מבין אצבעות הרגליים, מתקרבת אל גדת המעיין ומכניסה רק את הבוהן. רק כדי לודא. בדרך כלל הוידוא עובר חלק, המים נעימים ובטוחים. מזמינים אותי להכנס.

ואז אני חושפת מעצמי וגל קור תוקף אותי, המים קפואים, התחושה בגוף נעלמת, השיניים מנקרות זו בזו. ובפנים הנפש תופסת נסיגה, עשרה צעדים לאחור. בחיים, בחיים, בחיים לא אשתף יותר. עד הגל הבא.

הבלוג הוא הדרך שלי להביא את עצמי למצב חשיפה מתמשך. ההרגשה מאובטחת בסורגי הזמן. הקורא הזה לא יקרא אותי מספיק זמן בשביל לראות אותי, הקורא הזה לא יתעמק מספיק בשביל להבין אותי, הקורא הזה לא יזכור את הפוסט שלי בעוד שעה. ואין בסדר מזה, הכלא שלי נותן לי חופש.

ועכשיו אני לוקחת מהכלא שלי חופש במובן אחר. חופש לשם מסורת, אולי גם לטיהור. לראות אם הבלאגן בראש אחראי מספיק בשביל לסדר את עצמו מבלי שאתן לו מקום וירטואלי לשכון בו.

אולי זו באמת לא מתיחה לכבוד האחד באפריל. אני מאמינה בכל לבי שישראבלוג לא ימחק לעולמי עולמים. המקום הזה חשוב מידי בשביל כמה שיקולים כלכליים.

-שקד-

שעובדת על החלטיות. על כן, זה הפוסט האחרון עד מאי. וישראבלוג יראה מאי.