בוקר לאחר הפוסט הקודם מצב רוחי השתפר פלאים. אולי זה קשור לעובדה שגיליתי שאני לא דפוקה או מאיימת כמו שחשבתי (לכמה שעות, לא יותר) שאני, אולי לא.

אני חושקת בקפה מהבוקר אבל לא מצאתי כוסות חד פעמיות. הכנו כוסות זכוכית אישיות באחד מהימים בשבוע הכנת הסגל, אבל הסלידה שלי משטיפת כלים מנעה ממני מלהשתמש בשלי. עכשיו יש כאן כוסות חד פעמיות ואני עומדת בפיתוי כמו ילדה גדולה.

אני כבר יודעת מה הקורס הבא שאקח ומקווה שאצליח לעבור בכלל את הקורס הנוכחי. זה קרה בשבועות האחרונים, אני מתדרדרת לימודית ונדמה לי שאאלץ לקחת את הקורס הזה פעם נוספת. אני מעדיפה לחשוב שזו אשמת חודש אפריל, אף על פי שאם זה נכון, זה מעט עצוב. התלות שלי בכתיבה גדולה ממני (יופי. לא חוכמה, נו).

אני סוגרת את ערב יום העצמאות (שזה... הערב). זו הייתה יכולה להיות חוויה חד פעמית נפלאה אילולא (לול) הייתי צריכה לחכות שכולם יסיימו להתפלל במשך שעתיים שלמות(!) וגם כשתסתיים התפילה לא תהיה מסיבת עצמאות ברת השוואה למסיבות עצמאות אחרות שמתרחשות בארץ. כלומר, מה זה ערב עצמאות בלי זיקוקים...? קשה לי היום. 

-שקד-

שחזרה לה העצבות. די, בחיאת.