לא נטשתי.

אני מתה לכתוב כבר מלא זמן וסתם לא ממש מצאתי על מה (לא שלא קורים דברים אצלי, כן? לפעמים אני סתם מאבדת את היכולת לכתוב בצורה שתעניין אותי בקריאה חוזרת).

את מצבו של ישרא אני קצת מכחישה, בעיקר כי קשה לי לדמיין את חיי בלעדיו. חיי לפני גיל 14 לוט בערפל (שמתי לב שזה צירוף שרץ חזק כאן בימינו). קשה לי הפילוג הזה כאן אבל ככה זה במקום פלורליסטי אז בסדר.

בכל מקרה התחלתי לעבוד (כמדומני כתבתי באחד הפוסטים הקודמים שהתחלתי לעבוד - לונג סטורי שורט, די נטשתי את אותה העבודה כי היא מעט פירמידית - לא בהגדרתה אך בצורתה פחות או יותר - והיא לא רצינית לי מספיק), ממלצרת בבית מלון עכשיו (נכון ציאניד המקסימה? אז איתה, לכל מי שזוכר/מכיר).

קצת מתה לברוח משם בשנייה שאסיים את תקופת המועדפת אבל בינתיים די סבבה לי שם.

החלטתי ללכת על גישת ה"נו טוב":

כפות הרגליים שלי הורגות אותי ואני חייבת לצלוע כדי להתקדם ממקום למקום - "נו טוב",

שברתי היום צלחת - "נו טוב (יאסו)",

שכחתי בזמן אמת איך לדבר באנגלית מAA קוRה פO - "נו טוב",

הי הציבו אותי כמארחת וזה תפקיד נחשק אז למה ממש לא כיף לי? - "נו טוב" וכו'.

קצת אדישה במבפנים, אבל זה עוזר לי לשמור על הרוח בצד הנכון של המפרשים. בינתיים אני מנסה למצות עד תום את כל העניין הזה של המתלמדת, באים לקראתי ואוהבים אותי יותר כשאני אהבלה. יום יבוא וזה יעלם, עד אז אני רוצה לדעת שאני מקבלת מזה כל מה שאני יכולה.

עוד דבר שעוזר לי לשמור על מצברוח תקין זה המחשבה שכל מה שאני עושה עכשיו זה לא מדע טילים, טיפשים וגמלוניים עשו זאת לפני ולכן אין סיבה שלא אצליח.

אריק באבט"ש וזה קשה. לא מדברים על זה. 

מעבר לזה עשיתי היום עוד שופינג (כן, אני יודעת. מה כאילו) ושוב אני ממשיכה לקנות דברים שהם הרבה מעבר לאזור הנוחות שלי בתקווה שזה גם נראה די סבבה. גיליתי שלאתר דברים זולים וסבירים בקניון שמפוצץ במותגים סופר יקרים זה כמעט בלתי אפשרי. המושג "מחיר מצחיק" קיבל משמעות שונה לחלוטין היום, הסתכלתי על בגד סביר, לאחר מכן על המחיר שלו וצחקתי. בקול. עם המתגלגל והכל.

נפלתי מכימיה, זה קצת הוריד לי מהלחץ בלימודים. 

שקד

זו רק תקופה כזו ותקופה חולפת בסופו של דבר.