הבוקר החלטתי להפסיק לצרוך שוקולד בכמויות.

FUNFACT: אני מכורה לשוקולד. כשהייתי ילדה הייתי כל כך מכורה שרציתי שוקולד בכל רגע נתון, היו מחביאים את השוקולד מפני ואילו אני לא הייתי בוחלת באמצעים למציאתו. הייתי במצב כל כך נואש שכששהיתי בבתים של אחרים הייתי מתעוררת באמצע הלילה עם חשק עז ומתחילה לחפש שוקולד.

בכל מקרה, הבוקר אמרתי לעצמי 'זהו, מהיום אני מפחיתה ממש!'. ואז, בעודי מתחילה להכין לעצמי ארוחת בוקר פרופר ככה, אני מבחינה בטימטם. ועוד דו שכבתי. YOU ARE KILLING ME, MOMMA.

ממחר בקיצור.

אז מה ככה? על בסיס הדיבור ביומיים האחרונים מסתבר שצדקתי בכל מה שאמרתי שנוגע לישראבלוג (כמובן שהטלתי ספק בצדקתי, זה היה לחלוטין חסר ביסוס). אבל מה חדש.

החלטתי להשתמש במפרידים, הרי בשביל מה הם שם אם לא בשביל שישתמשו בהם? אני מביאה אותם בבום ככה כדי שאתרגל, אבל לא בבום גדול מדי, בום גדול מדי מביא לחורבן זה הרי ידוע.

נראה כמה זמן זה יחזיק...

נכון כשעוברים דירה אז מצטברים ארגזים ולוקח מלא זמן לרוקן את תכולתם? אז ממש בשעה האחרונה מצאתי פנקס שקיבלתי במהלך הטירונות/קורס חובשים בצבא והייתי כותבת ומציירת בו מלא שטויות (בעיקר בשמירות וברגעים בהם הכאב גדול מנשוא):

אני שואבת שעשוע קל מרגעי המשבר שהיו לי, לא בקטע מוזר. נכון אומרים "יום אחד נזכר ונצחק על זה"? אז אני. בעיקר מהראש הכרות של אחד מהסטיקמנים המתאבדים בציור הימני.

וזה די דפוס, יש פה עוד כמה ציורים כאלה עם הומור דיכאוני.

פלז'י ופיקולו, אם אתם קוראים את זה, עשיתם לי חשק להכנס לחדר בריחה.

ארגנתי כמה חברים שפיצים ונלך עוד שבועיים. אני יודעת מראש שאהיה החוליה החלשה אז התחלתי לשחק הרבה מדי בחדרי בריחה כדי לדעת יותר לאן לכוון את עצמי כשאהיה בתוך החדר. משום מה נראה לי שזה יהיה שונה וחכם יותר במציאות, וגם קשה יותר כי אי אפשר להקליק על כל דבר עם העכבר.

שקד

שנשרפה בשמש לפני שלושה ימים והכאב עוד לא נרגע לחלוטין.